נועם ירושלמי על נשים סו

והא אין הבעל לוקה ונותן מאה סלע עד שיסקלו העדים א"כ חד דינא אית להו (פי' בשלמא אי אמרי' דקנס מתחייב משעה ראשונה ע"כ אע"ג דאין הבעל לוקה ונותן מאה סלע עד שיסקלו העדים אעפ"כ אמרי' דאיגלאי מלתא למפרע דחייב משעה ראשונה כמו שאר קנס דתלוי דוקא בהעמדה בדין אפ"ה אמרי' דהקנס הוי משעה ראשונה ומלקות שהוא בתורת קנס הוי ג"כ משעה ראשונה וכמו דאמרי' במכות ד' ב') אמר רבה תדע שהרי נא עשו מעשה ונהרגים ומשלמין ממון משא"כ במיתת העדים שנסקלים אינם חייבים משעה ראשונה דכיון דנסקלין הוא מחמת הזמה ואין העדים זוממין עד שיגמור דין. וא"כ אינם חייבים משעה ראשונה רק משעת גמר דין אבל אי אמרי' דקנס אינו אלא לבסוף א"כ אמאי לוקה ונותן מאה סלע בג' ועדים נסקלין בכ"ג הא שניהם הוא לבסוף. וע"ז אומר אמר ר' מנא אפי' על ר' יוסי הכי אתי מקשין (פי' אע"ג שאומר דמתחייב משעה ראשונה כמאן דמר עדים זוממין צריכין התראה) ולא התרה בהן (פי' וא"כ אינם חייבים). וא"כ תקשה על הא דאמר מתחילה ר' בון בר חייא בעי קומי ר' זעירא הביא האב להזים עידי הבעל הוזמו עידי האב לוקין ונותנים מאה סלע ונסקלין בעשרים ושלשה (פי' אע"ג דבחד גופא הוא דהיינו בהעדים אעפ"כ לוקין ונותנים מאה סלע בשלשה והעדים נסקלין בעשרים ושלשם. וע"ז אומר לו אילו לא הוזמו עידי האב לא נמצא הבעל לוקה ונותן מאה סלע בשלשה ועדים נסקלין בעשרים ושלשה (פי' כיון דתחילה היה בב' גופין ולוקין ונותנים מאה סלע בשלשה והעדים נסקלין בעשרים ושלשה ע"כ אף דנעשה בחד גופא דה דהיינו בהעדים אעפ"כ נמי דינא הכי דלוקין ונותנים מאה סלע בשלשה ונסקלין בעשרים ושלשה

[וע"ז אומר דאפי' על ר' יוסי שאומר בתחילה הכי מקשיי' כמאן דמר עדים זוממין צריכין התראה וההתראה צריך שיהיה בהמלקות והמיתה ובממון ודאי אינם צריכים התראה ולא גריעי מהא דבכל ממון ח"נ התראה. וע"ז אומר כמאן דמר עדים זוממין צריכין התראה וחם כן כיון שההתראה צריכה שתהיה בכולו וא"כ איך לוקין ונותנים מחה סלע ונסקלין בעשרים ושלשה. וע"ז אומר ר' אבמרי מאן דמר דו כן (פי' מי הוא שאומר כן דהעדים לוקין ונותנים מאה סלע ונסקלים ג"כ הא הטעם הא דאמרי' דנותנים מאה סלע בשלשה ונסקלין הוא כמו דאמרי' בסנה' (ד' ט) אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה והביא. עדים והזימו לעידי הבעל עידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון ופירש"י אע"פ שהיה מפסידין אותה כתובה אין משלמין טובת הנאה כתובתה כדין שאר זוממי כתובה במכות (דף ג') דכיון דבשבילה הן נהרגין אין משלמין לה ממון דמתחייב בנפשו פטור מן התשלומין כו' ואי משום מאה סלע דהוי בעי' לאפסודי לאב כו' חזר והביא הבעל עדים והזימום לעידי האב עידי האב נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה ולא אמר רב יוסף רק שנהרגין ומשלמין ממון חבל לא שלוקין דהא המלקות והממון באים מחמת הבעל שרצו נחייבו וא"כ הו"ל ב' רשעיות ואמרי' בכתובות (דף ל"ג) בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין. וע"כ משלמין מאה סלע ואין לוקין. וא"כ לא קשה מה שהקשה דלמ"ד עדים זוממין בעי התראה וא"כ ההתראה הוא על מאה סלע ועל המלקות ועל המית' כא' וא"כ כיון שההתראה היא בבת אחת וא"כ איך לוקין ונותנים מחה סלע בשלשה ונסקלים בעשרים ושלשה דזה אינו דהא ממון לא בעי התראה בעדים זוממין נמי כמו שאר ממון וא"כ הקו' אינה רק ממלקות. וע"ז אמר ר' אבמרי מאן דמר דו כן (פי' שחייבים מלקות דהא פטורים מחמת המאה סלע שזהו לאדם א'). ועוד אפשר לומר דאפי' לר"מ שסובר דאדם לוקה ומשלם אעפ"כ פטורים ממלקות מחמת המיתה דהא דאמרי' דממון לזה ונפשות לזה חייב היינו דוקא לענין ממון אבל לענין מלקות לא שייך מיתה לזה ומלקות לזה וע"ז אמר ר' אבמרי מאן דמר דו כן (פי' אפי' לר"מ שסובר דלוקה ומשלם אעפ"כ נפטרים מחמת המיתה דר"מ לוקה ומשלם חית לי' מת ומשל לית ליה ובמלקות נא שייך מיתה לזה ומלקות לזה כיון דהמלקות הוא משום כאשר זמם נעשות לבעל והא דבעל לוקה הוא מחמת העבירה וא"כ לא שייך מלקות לזה ומיתה לזה וא"כ לא קשה הא שהקשה דכמאן דמר עדים זוממין צריכין התראה א"כ איך לוקין בשלשה ונסקלים בעשרים ושלשה דזה אינו דמאה סלע לא בעי התראה ובמלקות אינם חייבים רק מאה סלע דהוי ממון לזה ומיתה לזה כמו שביארתי ודו"ק

[והנה הק"ע וכן הפ"מ הקשו דבריש פרקין (ה"א) חמר איפכא ר' יונה אמר משעה ראשונה ור' יוסי אומר בסוף ואף דאיכא לאוקמי הא דריש פרקין באונס ומפת' ודהכא במוציא שם רע מ"מ מאי שנא הכא ומחי שנא הכא בשלמא לר' יוסי לא קשי' דנפקא לי' מהא דכתיב ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה מלמד שאין האב זוכה באונס ומפתה אלא משעת נתינה כו' אבל במוציא שם רע דלא כתיב קרא זוכה מיד אלא לר' יונה קשי' ואיפשר לומר דע"כ אומר ר' יונה בסוף הוא משום דהירושלמי לשיטתי' דאמרינן לקמן המוציא ש"ר על הקטנה פטור אמר ר' יוסי ויאות אינו גדולה שלא התרו בה שמא כלום הוא וקטנה שהתרו בה כגדולה שלא התרו בה וא"כ משמע דהקנס שהבעל חייב במוציא שם רע הוא דווקא שתסקול והוא דלא כשיטת הש"ס דינן שכתבו התוס' בכתובות (ד' מ"ד) בד"ה ה"מ כו' דלא בעי רב למיליף קנס ממיתה דכל היכי דלא מחייב מיתה לא מחייב קנס כו' וכן כתבו התוספות בסנהדרין (ד' ח') בד"ה והביא האב כו' ואין להקשות לפיר"ת לאביי ולכולהו אמוראי דלקמן דלא מחייב מיתה לר"מ היכי מיחייב בק' כסף הא קייל"ן בכתובות דלא מחייב ק' סלע היכי דלא מצי למיתי לידי חיוב סקילה דאמר בכתובות (ד' מ"ד) המוציא שם רע על הקטנה פטור כיון דלא מצי לקיים אם אמת הדבר וסקלוה ויש לומר דמהאי טעמא לא ממעטינן אלא קטנה דלאו בת עונשין כלל עיין שם אבל לשיטת הירושלמי דאפי' לא התרו בה אין הבעל חייב בק' סלע ע"כ סובר ר' יונה דקנס דמוציא שם רע מתחייב לבסוף (אך איפשר שנתחלף הגירסא וצריך לגרוס בשניהם גירסא אחת בהפלוגתא שבין ר' יוסי לר' יונה ודו"ק

שם רב המנונא בשם רב אדא בר אחוה לעולם אינה מקדמת לבית הסקילה עד שתהא נערה בשעת הוצאה מ"ט והוציאו הנערה אל פתח בית אביה והא תני ר' חייא זינת' ועודה בבית אבי' ומשבגרה הוציא עלי' שם רע היא אינה לוקה ואינו נותן מאה סלע אלא או היא או זוממי' מקדימין לבית הסקילה והנה בירושלמי לא תירץ ע"ז ואיפשר לומר שהוא כמו דאמרינן בכתובות (דף מ"ד) תני שילא ג' מידות בנערה כו' סרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק למימרא כל היכא דאשתני גופא אשתני קטלא ורמינהו נערה המאורסה שזינת ומשבגרה הוציא עליה שם רע היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה אמר רבא מוציא שם רע קאמרת שאני מוציא שם רע דחידוש הוא דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בחנק ואילו מוציא שם רע בסקילה א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא דילמא כי חדית רחמנא היכא דלא אשתני גופא אבל היכא דאשתני גופא לא חדית רחמנא כו' וא"כ איפשר לומר דלא מחלקינן בין אישתני גופא וע"כ אפי' בגרה אח"כ וזינתה בחנק ועיין במה שביארתי (פ"ג ה"ד) ממה דתומר תמן תחת בעלה היא נותן לאביה ובפרקין (ה"ו) ר' מנא בעא קומי ר' יוסי הגע עצמך הוציא עליו שם רע עודה נערה ובגרה א"ל שמענו שנותן לאביה (פי ששאל ממנו אם הוציא עליה שם רע עודנו נערה ובגרה א"כ שייך לאביה או דילמא כיון דמוציא שם רע חידוש היא במה שנותן לאביה דהא יצתה מרשות אביה וכמו דאמרינן בכתובות (שם) דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא וזינתה בחנק ואילו מוציא שם רע בסקילה וא"כ אפילו בגרה נמי וע"ז השיב לו שמענו שנותן לאביה דאין חילוק דכיון דחידוש הוא ע"כ אפילו בגרה נמי נותן לאביה. ועל כן לא קשה אהא דאמר לעולם אינה מקדמת לבית הסקילה עד שתהא נערה בשעת הוצאה (פי' דבעינן דאפי' לאחר שנגמר דינה תהא נערה) ולא קשה מהא דתני ר' חייא זינתה עודה בבית אביה ומשבגרה הוציא עלי' שם רע היא איני לוקה ואינה נותן מאה סלע אלא היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה דהתם שאני דהוי חידוש וע"כ משבגרה נמי היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה ודו"ק

) שם (ה' י"ג) מתניתין ואת תהא יתבא בביתי כו' ובגמ' ר' זעירא שאל שאיל לר"נ כו' לא היה שם בית א"ל היורשין שוכרין לה בית מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתומים (פי' שאין גוף הקרקע קנוי לה כו' ולפיכך יכולין לשכור לה בית אחר) כהדא חדא איתא (פי' אשה אחת) הוה פורנא עשרין דינר והוי תמן חד בית בטב עשרה דינרין אתא עובדא קומי ר' חנינא אמר או יבון לה ביתא או יבון לה כ' דינר א"ר מנא מכיון דלית ביתא טב אלא י' כמאן דלית לה פורנא אלא עשר מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים וכתב הפ"מ כן הוא גירסת הרא"ש ופירושו ולפ"ז לר' מנא דאמר שכיון שאין הבית שוה אלא י' דינרין הרי הוא כאילו לא נתחייב אלא י' דינרין ויכולים הם לסלקה בדמי הקרקע לבד ואעפ"י שהוא רוצה לקחת הקרקע בכדי כל כתובתה והר"ן כתב ע"ז דלמה לא תוכל להעלותו עד כדי סך כתובתה אחר שהיא רוצה לקחתו בכולה כו' והרא"ה כתב דהטעם הוא דמאחר שאין לשיעבוד כתובתה אלא בכדי עשרה דינרין הרי הוא כאילו חין כתובתה אלא י' דינרין וכיון שהדין עם היתומים יכולין לסלקה במעות אעפ"י שהיא רוצה בקרקע נותנים לה מעות ומסלקין אותה

ואיפשר לומר דזה דמי להא דאמרינן בירושלמי לקמן (פי' י"ג ה"ג) לא הי' שם מזון י"ב חודש מהו שיאמרו בנים לבנות טלו את שלכם וצאו ופי' הפ"מ הרי לכם מעות כדי שתיזונו מהן כפי הנכסים שזכיתם אתם וצאו מהן ואנחנו נירש שבעינינו שוין הן הרבה מהדא מתניתא אמרה שאין שומעין להן אלא שמין את הנכסים בב"ד ואם אין שם נותר חולקין בשוה והכי נמי אין שומעין להן במה שאומרים אנחנו מעלין את הנכסים והרי לכם כדי המגיע וצאו אלא שמין את הנכסים בב"ד ואם אין שם כדי מזון כו' כולן לבנות וא"כ איפשר לומר דכיון דיכולין היתומים לסלק במעות ע"כ אין שומעין לה במה שאומרת שהבית שוה לה כ' דינרין וכמו שהביא הירושלמי ראי' ממתניתין שאם אמרו היתומין הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר כו' אין שומעין להם ודו"ק: