נועם ירושלמי על נשים נב

ודאי אסור לקיימה משום ספק סוטה אלא שהפי' הוא שמתחלה משו' דיש טענת בתולים לר"ג ולר"א בשותקת ואח"כ אמר דאינו צריך לזה דהא דפליג הוא רק לענין מנה ומאתים אבל לקיימה אינו רשאי משום ס' סוטה וא"כ אפי' במדברת נמי אסור לקיימה משום ספק סוטה וע"ז פריך הכא איתמר נאמנת והכא איתמר אינה נאמנת (פי' בבוגרת אמרינן דנאמנת במדברת אפי' לקיימה דהא תני' בכתובו' (ד' ל"ו) והבוגרת אין לה טענת בתולים) וע"ז אומר תמן שניהם מודים כשהפתח פתוח ע"כ במדברת מותרת משא"כ בשותקת והא דאמר ר' יונה בשם ר' קריספא בוגרת כחביות פתוחה היא דלקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה היינו בשותקת וכן אפשר לומר דאפי' בתולה מן הנשואין דקאמר דלקיימה אינו רשאי משום ס' סוטה היינו בשותקת אבל לא באומרת שלא נבעלה

ובזה יתיישב הא דאמר על דעתי' דר' אלעזר בוגרת אימתי היא נישאת בתול' מן הנשואין אימתי היא נישאת וק' דהא הירו' סובר דלקיימה אינו רשאי משום ס' סוטה וא"כ אמאי פריך אימתי היא נישאת דבודאי נישאת ברביעי משום טענת בתולין דכל החשש הוא משום איסור וכמו דאיתא בכתובות (ד' ט') אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נישאת ליום הרביעי ליום הרביעי אין ליום חמישי לא מ"ט כו' אי למיתב לה כתוב' ניתיב לה אלא לאוסר' עלי' וא"כ מאי פריך לר' אלעזר דבוגרת ובתולה מן הנשואין אימתי היא נישאת אלא ודאי דזהו דוקא בשותקת אבל לא במדברת וע"ז אומר דבוגרת ובתולה מן הנשואין איפשר דתנשא אפי' שלא ברביעי דמסתמא ימצא פתח פתוח ותטעון שזהו מחמת שהיא בוגרת וכן בבתולה מן הנשואין ואין צריך לתקן אולי תשתוק והא דבכל הבתולות תיקנו שתנשאו בד' אע"ג דלר"ג נאמנת במדברת אך זהו כמו שאומר דלר"א אפי' במדברת נמי אינו רשאי לקיימה משום ס' סוטה אבל בבוגרת וכן בבתול' מן הנשואין כיון דבמדברת נאמנת א"כ אין צריך שתנשא ברביעי וכן במוכת עץ כר"מ אם הכיר בה ואמרה תחילה שהיא מוכת עץ בודאי יכול לקיימה וע"ז אומ' אימתי היא נישאת. וע"ז אומר נשמעינה מן הדא אם יש עדים שיצאתה בהינומא ולא אדכר רביעי הדא אמרה דלית רביעי כלום (פי' דלא אמר הסימן שנישאת ברביעי אלא ודאי שאינם נישאות ברביעי ואפ"ה כתובתן מאתי' וכל זה הוא דלא כהפ"מ והק"ע ע"ש)

(ה"ב) בתולה כתובתה מאתים כו' ויש להם טענת בתולים כו' חונה בשם שמואל בשקל הקודש (פי' המאתים דמנה הם בשקל הקודש) ר' בא בר בינא אמר מטבע יוצא כו' אתא עובדא קומי דר' חנינא באשה שהי' כתובתה פחותה ממאתים זוז ואמר תטול מה שכתב לה כו' לא ר' חייא דאמר בשם שמואל בשקל הקוד' ר' אבדימי דציפור' כו' משם ויתור מעונה ופירשו הק"ע והפ"מ שהוא שם חכם וכבר כתבתי בסו' חלק א' מספרי נחלת יהוש' שהוא טעו' ור' אבדימי דצפורא משני על הא דאתא עובדא קומי ר' חנינא באשה שהיתה כתובתה פחותה ממאתים זוז (פירוש שהיה מטבע מדינה ולא כסף צורי ואמר שתטול כתובתה. ופריך מר' חייא דאמר בשם שמואל בשקל הקודש ועל זה משני משם ויתור (פי' כאן שכתב לה כתובה מאתים זוז במטבע מדינה א"כ מחלה) וע"ז משני ויתר (פי' מטעם מחילה) והא דאיתא אח"כ מעונה הוא (ט"ס וצ"ל) מעתה אשה שהי' כתובתה פחות' ממאתים תטמין כתובתה כדי שתטול כתובתה בשקל הקודש דהא בכתובה לא תטול אלא בכסף מדינה. ואם תטמין כתובתה תיטול בשקל הקודש וע"ז משני אמר בשם ר' חונא במקום שאין כותבין כתובה (פי' ע"כ נוטלה בתנאי ב"ד וא"כ תטול בשקל הקודש) אבל במקום שכותבין כתובה מה דו מפקא היא גובה וא"כ במקום שכותבין כתובה לא תוכל להטמין דהא צריכה להראות כתובתה ודו מפקא היא גובה ודו"ק

שם חרש שנשא פיקחת אין לה עליו מזונות ולא כתובה ואם מתה הוא יורשה שהיא רצתה לזוק לו נכסי' והוא לא רוצה לזוק לה בנכסי'. פקח שנשא חרשת יש לה עליו מזונות וכתובה ואם מתה אינו יורשה שהוא רוצה לזוק לה בנכסיו והיא לא רצתה לזוק לו נכסי' וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה ר"י בשם ר"א תיפתר כשכנסה פיקחת כנסה ר' יעקב בר אחא בשם ר' אלעזר וכו' תיפתר שהיסה חרשת ונתפקחה כנסה פיקחת ונתחרשה שלא תאמר הואיל והיתה חרשת מתחילה אין לה כתובה לפום כן צריך למימר יש לה עכ"ל והק"ע והפ"מ נדחקו שניהם מאוד בפירוש הירושלמי והק"ע הגיה תיפתר שהיתה חרשת ונתפקחה ונתחרשה ועיי"ש כי דבריו דחוקים וגם פי' על הא דפריך וחרשת יש לה קנין ויש לה כתוב' בתמי' הא היא אין בה דעת לקנות ואיך יתחייב במזונותי' וכתובתה [וא"כ משמע מזה דס"ל להירושלמי דחרש אין לו קנין אפי' ע"י דעת אחרת מקנה ולפי מה שאבאר יהי' מוכח מהירושלמי להיפוך דס"ל להירושלמי דחרש יש לו קנין ע"י דעת אחרת

מקנה

[ונ"ל לבאר הירו' חרש שנשא פיקחת אין לה עליו מזונות ולא כתובה ואם מתה הוא יורשה שהיא רצתה לזוק לו נכסי' והוא לא רוצה לזוק לה בנכסיו (פי' שהיא בת דעת ופיקחת. וע"כ הבעל יורשה שיכולה לזכות לו דברים הבאים מזכותה. ואם מתה הוא יורשה אבל היא אין לה עליו לא מזונות ולא כתובה דהא הוא חרש ואין יכול לזכות לה זכותו הבא ממנו). פיקח שנשא חרשת יש לה עליו מזונות וכתובה ואם מתה אינו יורשה שהוא רוצה לזוק לה נכסיו והיא לא רצתה לזוק לו נכסי' (פי' דאם הוא בהיפוך דהיינו שהוא פקח ובן דעת והיא חרשת הוא בהיפוך שהיא יש לה עליו מזונות וכתובה משום שהוא דברים הבאים ממנו אבל אם מתה אינו יורשה דהא היא אינה בת דעת שתהא יכולה לזכות לו זכות הבא ממנה). ופריך וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה (פי' דנהי שהוא פיקח ובן דעת ויכול לזכות לה זכות הבא ממנו מ"מ הא חרשת לא תקינו לה כתובה כמו דאמרי' ביבמות (ד' קי"ג) וא"כ אעפ"י שהוא בן דעת מ"מ הא בלא"ה אין לה כתובה כמו דאמרי' ביבמות (שם) דא"כ ממנעי ולא נסבי לה. ולא כמו שכ' הק"ע שהקושיא הוא כיון שהיא חרשת איך יכולה לזכות ממנו דא"כ אמאי לא הקשה הירושלמי ארישא בחרש שנשא פקחת אלא דהקו' הוא דהא אין לה כתובה מתקנת חכמים). ר' ירמיה בשם ר' אלעזר תיפתר כשכנסה פיקחת כנסה ועדיין לא סיים התירוץ. וע"ז אומר ר' יעקב בר אחא תיפתר כשכנסה פיקחת ואח"כ נתחרשה ואכתי אינו מתורץ כמו שמקשה. מ"מ לא פיקחת כנסה דהעיקר בתר שעת נשואין אזלינן. ומאי איכפת לן אם נתחרשה אח"כ אעפ"כ יש לשניהם הזכותים מדידיה לדידה ומדידה לדידיה. עד דמסיק ר' יעקב בר אחא תיפתר שהיתה חרשת ונתפקחת (כצ"ל ומה שנדפס אח"כ כנסה פיקחת ונתחרשה ט"ס). והשתא א"ש דמדידה לדידיה לית ליה זכות כיון שהיתה בשעת הנשואין חרשת אף ע"פ שנתפקחה אח"כ אעפ"כ לא היתה בת דעת בשעת הנשואין שיזכה אם נתפקחה אח"כ אבל הוא שהיה פיקח ע"כ הועיל זה שהיה פיקח לענין זה אם תתפקח אח"כ שיהא לה כתובה דהא הוא בן דעת ויכול לזכות לה וכל עיקר דמשני כשנתפקחה אח"כ הוא דבלאו"ה אע"פ שהוא בן דעת מ"מ חרשת לא תיקנו לה כתובה כמו דפריך וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה וע"ז משני כשנתפקחה אח"כ

ובזה יתבאר דברי הרמב"ם שכתב (בפי"א מה' אישות ה"ד) וז"ל ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מאה. וכתב הה"מ פי' דברי רבינו ברוצה לקיימה אחר שנתפקחה ויש לה כתובה מנה ולמד זה ממה שאמרו ביבמות (ד' קי"ג) חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות כו' רצה לקיימן יש לה כתובה מנה כו' ודבר ברור הוא שאיך תהי' היא בת דעת ותשב עם בעלה בלא כתוב' כו' עיי"ש וברמב"ם פ"ב מה' אישו' (ה"ד) כתב אבל הפיקח שנשא לחרשת אם מתה לא יירשנה והחרש שנשא פיקחת ומתה יירשנה שהרי היא בת דעת ולדעתה נישאת וזיכתה לו ממונה וכתב הה"מ דין זה לא מצאתי מבואר אבל דברי טעם הן כיון שהיא בת דעת ובפ"א מה' נחלות ה"ט כתב וז"ל וכבר ביארנו בה' אישות שאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס לחופה ואין הפיקח יורש את החרשת שנישאת כשהיא חרשת אפי' נתפקחה אח"כ עיי"ש וכתב הלח"מ וקשה דבפרק (כ"ב מה' אישות) כתב רבינו ז"ל אבל הפיקח שנשא חרשת ומתה לא יירשנה וכתב שם הה"מ ז"ל זה למד רבינו ממה שאמרו שאין לה כתובה כנזכר פי"א וכשם שאין לה כתובה ממנה כך אינו יורשה והשתא עם מ"ש רבינו ז"ל כאן אי איפשר לטעם זה דהא כתב כאן דאפי' נתפקחה אינו יורשה והא ודאי יש לה כתובה וכמ"ש רבינו שם ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מאה ואע"פ דכתב ה"ה בפי' רבינו ז"ל ברוצה לקיימה דוחק לומר דהכא איירי באינו רוצה לקיימה דמסתמא קאמר הכא וצ"ע וכן בש"ע אה"ע וסי' צ' ס"ג) וז"ל אבל הפיקח שנשא חרשת אפי' נתפקחה אחר שנשאת אם מתה לא יירשנה וכתב הב"ש שהוא מדברי הרמב"ם והח"מ כתב דדוקא אם לא נתייחד אינו יורשה

וכיון שביארתי הירושלמי מעתה כל דברי הרמב"ם מבוארים בירושלמי מה שכתב (בפ"ב מה' אישות) אבל הפיקח שנשא חרשת אם מתה לא יירשנה הוא כמו שמבואר בתחילת הירושלמי פיקח שנשא חרשת כו' ואם מתה אינו יורשה שהוא רוצה לזוק לה נכסיו והיא לא רצתה לזוק לו נכסי' וע"כ אין בה כח לזכות לו ירושתו והחרש שנשא פיקחת ומתה יירשנה שהרי היא בת דעת ולדעתה נישאת וזיכתה לו ממונה הוא כמו שאומר הירושלמי שהיא רצתה לזוק לו בנכסי' ומה שהשיג שם הראב"ד על הרמב"ם וכתב המחבר הזה למד ירושה מדין כתובה כו' ועיי"ש ולפי מה שביארתי הוא מבואר בירושלמי מפורש

וכן מה שכתב הרמב"ם בה' נחלות שאין הפקח יורש את החרשת שנשאה כשהיא חרשת אפי' נתפקחה אח"כ הוא ג"כ מבואר בירושלמי שהיא לא