נועם ירושלמי על נשים מט

אינה נאמנת אף להחמיר ובאשה הטעם משום דשווי' אנפשה חתיכה כו'

ובזה יתיישב הא דאמרינן ביבמות (ד' קי"ט) לעצמה שלשה לחבירתה לעולם ופריך ותחלוץ ממה נפשך אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין אמרי תרוייהו גזירה שמא יהי' הולד בן קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה וליצרכה דילמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה יאמרו קא שרי חלוצה לכהן ופריך תנן ניתן לו בן במדינת הים ואמרה מת בני ואחר כך מת בעלי נאמנת בעלי ואחר כך מת בני אינה נאמנת וחוששין לדברי' וחולצת ולא מתייבמת.. וליחוש דילמא אתי עדים ואמרי כדקאמרה ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה אמר רב פפא בגרושה רב חיי' ברי' דרב הונא אמר באומרת אני והוא נחבאנו במערה וא"כ קשה על הירושלמי דבירושלמי קסבר נמי הטעם דלא אתה תהא מצריכה כרוז לכהונה וכן אמרינן בירושלמי (רפט"ז) האשה שהלך בעלה למדינת הים באו ואמרו לה מת בעליך לא תנשא ולא תתייבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה ואמרינן שם רב שאל לר' חייא רובא ותמתין שלשה ותחלוץ מיד מ"נ אם בן קיימא הוא לא נגעה בה חליצה ואם אינו בן קיימא הרי חליצתה בידה א"ל לא שנו שלשה חדשים אלא אצלה הא אצל צרתה (דלא די בג' חדשים שמא היא מעוברת ואין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם) תמתין כמה תמתין ט' חדשים ותחלוץ מיד ממ"נ אם בן קיימא הוא לא נגעה בה חליצה אם אין בן קיימא הרי חליצתה בידה אתא ר' יהודה בשם ר' אלעזר בשם ר' חייא רובא שלא תהא צריכה כרוז לכהונה וא"כ אמאי לא מקשה הירושלמי מהא מתניתין דניתן לו בן במדינת הים דחוששין לדברי' וחולצת ולא מתייבמת וליחוש דילמא אתו עדים ואמרו כדאמרה דלא הי' זקוקה לו ואין חליצתה כלום ואתה מצריכה כרוז לכהונה אלא ודאי דהירושלמי סובר דאין חוששין לדברי' כלל ומן הדין שרי ליבמה אלא דחולצת מחמת דשוי' אנפשה חתיכה כו' וע"כ חולצת משום דמן הדין מוקמינן אחזקה דעומדת ליבום ובודאי דלא אתי עדים ואמרו כדאמרה והא דאינה מתייבמת הוא משום דשויתי' אנפשה כו' אבל בהא לא שייך דשוויתי' אנפשה דלפי דברי' א"כ יוכלו עדים להעיד כדברי' ונמצא אתה מצריכה כרוז כו' דבזה לא שייך שוויתי' אנפשה כיון דהוא מדרבנן ועוד דאינו מוכרח שיבואו עדים וקושי' הגמ' לא הי' רק לשיטת הש"ס דילן דמן הדין חוששין לדברי'. וכמו דמוכח מהא דאמרינן ביבמות (דף קי"ח) א"ל תנינא וחוששין לדברי' וא"כ כיון דמן הדין חיישינן ע"כ פריך ודילמא אתי עדים ואמרי כדאמרה. אבל לשיטת הירושלמי דהטעם הוא משום דשוי' אנפשה ע"כ לא קשי' ודילמא אתי עדים ואמרי כדאמרה דאי לא שוי' אנפשה לא מהימן כלל וע"כ פריך דמתניתין דר"ט דלא כר"ע דהא לר"ע צריך לחוש מה"ד להחמיר וכ"ת דמתניתין מן הדין קאמר דחוששין לדברי' דא"כ תקשה דאיך חולצת וליחוש דילמא אתי עדים ואמרי כדאמרה ונמצא אתה מצריכה כרוז אלא ודאי דזהו רק מחמת דשוי' אנפשה וא"כ אמאי קאמר ר"ע דבחמש נשים נאמנת להחמיר וע"ז משני בהא אפי' ר"ע מודה בה והא דפליג התם הוא משום דאיכא ודאי עבירה ובסיפא נמי גבי חמותה הוא נמי משום דאיכא ודאי עבירה וכמו שביארתי על הירושלמי (פ"ה ה"ח) על הא דאמר ר' חנינא תיפתר שהי' חמי' כאן וסיימה עיין שם ודו"ק:

האשה פרק ששה

עשר

(ה"ב) מתני' שתי יבמות זו אומר מת בעלי וזו אומרת מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו כו' נתייבמו ומתו יבמין אסורות להנשא ר' אלעזר אומר הואיל והותרה ליבמין הותרה לכל אדם ובגמ' מ"ט דר"א משום שאינה חשודה לקלקל צרתה כל עיקר נשמעינה מהדא האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה וסברין מימר חשודה היא לקלקל את עצמה כדי שתקלקל צרתה ולית ר' לעזר פליג הוי לית טעמא אלא דלא מקלקלא נפשה (פי' דמיבעי' לי' מהו הטעם של ר"א אי משום שאינה חשודה לקלקל צרתה כל עיקר וצרה מעידה לחבירתה או דילמא משום דלא מקלקלה אנפשה) וכן מיבעי' לי' בש"ס דילן (ד' ק"כ) מ"ט דר' אלעזר משום דקא סבר צרה מעידה לחבירתה או דילמא משום דלא מקלקלה נפשה למאי נ"מ לאנסובי לצרה מקמי דידה אי אמרת צרה מעידה לחבירתה אע"ג דלא אינסיב מנסבינן לה לצרה אי אמרת משום דהא לא מקלקלה נפשה אינסיב מנסבינן לה לצרה לא אינסיב לא מנסבינן וע"ז אומר נשמעינה מן הדא האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאתה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה וסברין מימר חשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה ולית ר' אלעזר פליג הוי לית טעמא אלא דלא מקלקלה נפשה ולא משום שאינה חשודה לקלקל צרתה כל עיקר וחש לומר שמא שילח לה גיטה ממדינה הים (ופי' הפ"מ דאפי' אם נימא דטעמא דאיהי לא מקלקלה נפשה ובעלמא כי אינסבא מנסבינן לצרה ניחוש שמא שלח לה גיטה ממדינת הים ואיהי לא מקלקלה ולצרה מכוונה לקלקלה שהחביאה גיטה ואמרה מת בעלי). ומשני הגע עצמך שהי' כהן זה השני שנישאת לו דסוף סוף מיפסלה כשיבוא בעלה וצריכה להראות גיטה ולר"א לא שרינן לאנסובי לצרה אלא היכי דהיא עצמה נישאת לכהן אמר ר' בא בר סימנא חשודה היא לעשות כמה חללים כדי לעשות בני צרתה ממזרין (פי' הפ"מ דר' בא בר אבינא דחי לה דלא דמי קלקולה לשל צרתה ואפי' כי נישאת לכהן חייש' דחשודה היא לעשות כמה חללים מבני' מחמת קלקולה שנישאת לכהן כדי לעשות בני צרתה ממזירים גמורים) וכן פי' הק"ע וכל דבריהם דחוקים

ע"כ נראה לי לבאר שאומר נשמעינה מהדא האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאתה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה וסברין מימר חשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה (פי' וע"כ סובר ת"ק דתנשא ותטול כתובתה) וצרתה אסורה (פי' אפי' לאחר שנישאת) ולית ר"א פליג הוי לית טעמא אלא דלא מקלקלה נפשה ולא משום שאינה חשודה לקלקל צרתה כל עיקר (פי' דקשה דמ"ט לא פליג ר"א בהא ובמתניתין פליג אלא ודאי דהטעם הוא דלית טעמא אלא דלא מקלקלה נפשה ולא משום שאינה חשודה לקלקל צרתה כל עיקר) וחש לומר שמא שילח לה גיטה ממדינת הים (פי' דמזה מוכח דהטעם של ר"א הוא משום דלא מקלקלה נפשה וע"כ סובר במתניתין דהואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם) וכ"ת א"כ מפני מה לא פליג הכא דהא כבר נישאת וא"כ אינה חשודה לקלקל עצמה ע"ז אומר וחש לומר שמא שילח גיטה ממדינת הים וא"כ לא מקלקלה נפשה משא"כ במתניתין שנתייבמו א"כ ליכא למימר שמא שילח לה גיטה ממדינת הים וע"כ סובר ר"א דכיון שהותרו ליבמין הותרו לכל אדם

וע"ז פריך הגע עצמך שהי' כהן (פי' שנישאת לכהן וא"כ ליכא למימר שמא שלח לה גיטה ממדינת הים וא"כ אמאי לא פליג ר"א דצרתה נמי מותרת) וע"ז משני א"ר בא בר זימנא חשודה היא לעשות כמה חללים כדי לעשות בני צרתה ממזרין וע"כ לא פליג ר"א משום דחיישינן שמא שלח לה גיטה ממדינת הים ואפי' נישאת לכהן אפ"ה חשודה לעשות כמה חללים כדי לעשות בני צרתה ממזרין וע"כ במתניתין שנתייבמה א"כ ודאי מת בעלה ועל כן פליג ר"א דהואיל והותרה ליבמין הותרו לכל אדם והוא משום דלא מקלקלה נפשה דאי מקלקלה א"כ בני' נמי ממזרין ובש"ס דילן (ד' ק"כ) גריס האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאת ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה ור"א פליג ע"ז דתני' ר"א אומר הואיל והותרה היא הותרה נמי צרת' וקאמר דדווקא הותרה ונישאת ופריך וליחוש דילמא בגיטא אתאי והאי דקאמרה הכי לקלקלא לצרה היא קא מכוונה ומשני אי דאינסבא לישראל ה"נ הכא במאי עסקי' דאינסיב לכהן וא"כ סובר