נועם ירושלמי על נשים מו

פקחת שנתארסה לכהן פיקח כו' ואמרינן בפ"ו דיבמות (ה"א) מהו שתאכל בתרומה (פי' ע"י ביאה גרועה) אמר ר' בא בשם שמואל נראין הדברים אם הי' אוכלת בתרומה מת ונפלה לפני היבם אם הי' פיקחת אוכלת חרשת אינה אוכלת ר' יוחנן אמר אפי' לא אכלה אוכלת ר' יוסי אומר אפי' נראית לאכול מתניתא מסייע לרבנן מתני' מסייע להדין מתניתא מסייע לשמואל בת ישראל פיקחת שנישאת לכהן פיקח לא הספיק לכונסה לחופה של נישואין עד שנתחרש הוא או עד שנתחרשה היא אינה אוכלת בתרומה מת ונפלה לפני היבם אפי' חרש אוכלת בזה יפה כח היבם מכח הבעל שהיבם חרש מאכיל והבעל חרש אינו מאכיל וע"כ איך מביא הכא להלכה שני הברייתות דסתרן אהדדי

ע"כ נראה לי שב' הברייתות אתי שפיר והוא כמו דאמר התם ר' יוסי אמר אפי' נראית לאכול ופי' הפ"מ כגון שהגיע זמן שנותנים לבתולה כדאמרי' בכתובות ומת דאוכלת עכשיו בביאה גרועה והוא דוחק ולי נראה דהא דאמר ר' יוסי אפי' נראית לאכול היינו משום דבזה יתיישבו ב' הברייתות דהא דתניא בת ישראל פיקחת שנישאת לכהן חרש אינה אוכלת בתרומה מת ונפלה לפני היבם חרש ואם הי' פיקח אוכלת חרש אינה אוכלת היינו שכנסה כשהוא חרש ע"כ אם נפלה לפני היבם חרש אינו מאכיל שהי' לא הי' ראוי לאכול לפני הבעל ע"כ אינה אוכלת אפי' לפני היבם אבל בהברייתא שמביא אח"כ (ה"ז) מהו שתאכל בתרומה נשמעינה מן הדא בת ישראל פיקחת שנתארסה לכהן פיקח לח הספיק לכונסה לחופה של נשואין עד שנתחרש הוא או עד שנתחרשה היא אינה אוכלת בתרומה מת ונפלה לפני היבם חרש אוכלת ובזה יפה כח היבם מכח הבעל כו' א"כ נתארסה לפיקח ואם לא הי' נתחרש הי' יכולה לאכול לפני הבעל ע"כ אפי' נתחרש אח"כ ונפלה לפני היבם נמי אוכלת משא"כ בברי תא הראשונה (ה"ו) דתני' התם בת ישראל פיקחת שנתארסה לכהן חרש א"כ לא הי' ראוי' לאכול ע"כ אינה אוכלת א"כ הברייתות גופא לא קשיין אהדדי אך לשמואל ור' יוחנן דלא מחלקי בהכי ע"כ אומר מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין

עוד איפשר לומר כמו שביארתי דפיקחת ליבם חרש הוי מעשה מחמת שהיא מקנה את עצמה אליו א"כ איפשר לומר דהברייתות לא קשי' אהדדי דהא דתני' בת ישראל פיקחת שנתארסה לכהן פיקח ולא הספיק לכונסה לחופה של נשואין עד שנתחרש הוא או שנתחרשה היא אינה אוכלת בתרומה מת ונפלה לפני היבם חרש אוכלת ומיירי בפקחת וא"כ היא מקנה אלי' וא"כ כיון שהי' הזיקה מאחיו שהי' תחילה פיקח ואח"כ נפלה לפני החרש א"כ הוי זיקה ע"י קידושי דאורייתא וביאה גרועה לא הוי כיון דהיא פיקחת וא"כ הוי קידושי' מעשה ואע"ג שביארתי דלא הוי רק דרבנן בפיקחת לחרש התם הוא משום דהוא אינו בר קידושין מדאורייתא ע"כ לא הוי דאורייתא ע"י מה שהיא פיקחת אבל הכא שנתארסה לכהן פיקח א"כ הוי קידושי דאורייתא וא"כ היא מזוקקת דאורייתא ע"כ אפי' מת ונפלה לפני יבם חרש נמי אוכלת והא דאמרינן בירושלמי מתניתין מסייע לדין הוא דמ"מ קשי' דאמר שמואל אם הי' אוכלת בתרומה היינו דוקא אם הי' אוכלת ממש אבל אם לא הי' אוכלת אינה אוכלת משמע אפי' פיקחת מאחיו שהי' פיקח ולא הספיק לכונסה לחופה של נשואין עד שנתחרש אך לפי"ז צריך לפרש הברייתא מת ונפלה לפני היבם חרש אוכלת דלא קאי על הא דאמר תחילה עד שנתחרש הוא או שנתחרשה היא אינה אוכלת דלא קאי רק ארישא דברייתא דקאמר בת ישראל שנתארסה לכהן פיקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש וע"כ אם נפלה לפני היבם אפי' הוא חרש אוכלת כיון דהזיקה הוי דאורייתא ע"כ מהני מה שהיא פיקחת דלא ליהוי ביאה גרועה. ואפשר לומר שע"כ אמרינן אמר ר' יוסי אפי' נראית לאכול אוכלת וצריך לבאר דמה בכך שהי' ראוי' לאכול אך כיון שהי' ראוי' לאכול א"כ הוי זיקה דאורייתא וע"כ מהני מה שהיא פיקחת כדי שלא תהא ביאה גרועה וע"כ אוכלת בתרומה (ואיפשר שצ"ל ר' יוסי אומר אחר הברייתא שהביא לסייע לר' יוחנן ע"כ אמר ר' יוסי אמר אפי' נראית לאכול ע"כ מהני מה שהיא פיקחת שתאכל בתרומה) וע"ז אומר יפה כח היבם מכח הבעל הבעל חרש אינו מאכיל (פי' אפי' היא פיקחת דכיון דאין לו רק קידושין דרבנן ע"כ אינה אוכלת בתרומה משא"כ אם היבם חרש והוא הי' תחילה פיקח אעפ"י שלא הספיק לכונסה לחופה של נשואין אפ"ה כיון דהיא מזוקקת אלי' דאורייתא ע"כ מהני מה שהיא פיקחת שתאכל בתרומה) והוא כמו שביארתי מתחילה דכיון דהי' ראוי' לאכול א"כ הוי זיקה דאורייתא ע"כ יכול להאכילה אפי' היא חרשת ג"כ משא"כ תחילה שאמר פיקחית שנישאת לכהן חרש א"כ לא הית' ראוי' לאכול כלל ודו"ק]: האשה שלום פרק חמשה עשר יבמות

שם (ה"ד) הכל נאמנים להעידה כו' עד אחד אמר מת ונישאת ובא אחד ואמר לא מת ה"ז לא תצא עד א' אומר מת ושנים אומרים לא מת כו' ובגמ' עד א' אמר מת ונישאת ובא אחר ואמר לא מת ה"ז לא תצא מפני שאמר משנישאת הא אם עד שלא נישאת ונישאת תצא זו דברי ר' מנחם בר יוסי אבל דברי חכמים בין אמר משנישאת בין שאמר עד שלא נישאת לא תנשא אם נישאת לא תצא הנה משמע מהירושלמי שסובר דלא כשיטת הש"ס דילן ביבמות (ד' קי"ד) דאמרינן שם טעמא דנישאת הא לא נישאת לא תנשא והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד א' והרי כאן שנים ואין דבריו של א' במקום שנים ומשני ה"ק עד א' אומר מת והתירוה להנשא ובא א' ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון והירושלמי לא סבר להא דעולא דכל מקום שהאמינה תורה לעד א' הרי כאן שנים וכן בפ"ו דסוטה (ה"ד) נמי לא חילק הירושלמי בין באו בבת אחת לבאו בזה אחר זה כמו דשקיל וטרי בש"ס דילן בסוטה (ד' ל"א) דכאן בבת אחת כאן בזה אחר זה דזהו דווקא לעולא שאומר דכל מקום שהאמינה התורה עד א' הרי כאן שנים ואין דבריו של א' במקום שנים. ובזה אפ"ל דמה דאמרי' בירוש' לקמן (ה"ו) עד אמר מת ועד אמר לא מת ואשה אומרת לא מת ה"ז לא תנשא גידל בר בנימין בשם רב בכל מקום שהכשירו עדות האשה באיש שהאיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש (כצ"ל) ופריך ניתני עד אומר מת ואשה אומרת לא מת אשה אומרת מת ועד א' אומר לא מת זהו דווקא לשיטת הירושלמי דלא הכשירה התורה עד א' כמו שנים אלא שהכשירה התורה בתורת עד א' וא"כ כיון דהתורה התירה עד א' בסוטה וכן בעגלה ערופה וכן בפסולי עדות ע"כ שקולין שניהם אבל לפי שיטת הש"ס דילן דכל מקום שהכשירה התורה עד א' הרי כאן שנים והכשירה התורה להיות כמו שנים וא"כ יש נ"מ בין אשה לעד א' דבאשה אי אפשר שהכשירה התורה להיות כשנים לגבי איש דהא אפי' הם נמי הוי פסולי עדות וע"כ פסק הרמב"ם (פי"ב מה גירושין ה' כ"א) דאשה אומרת מת ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת ה"ז לא תנשא ואם נישאת תצא. והמ"מ הקשה על זה מהירושלמי דלקמן (הלכה ו') דבכ"מ שהכשירו עדות האשה האשה מכחשת את האיש כו' והענין הוא משום דבאשה אי אפשר לומר שהאמינה התורה כשנים לגבי איש אבל לשיטת הירושלמי אין נ"מ דהא לשיטת הירו' אפי' באיש נמי לא הוי משו' שהאמינה התורה לעד א' כשנים וע"כ מפרש המשנה כפשטה דעד א' אמר מת ונשאת ובא א' ואמר לא מת ה"ז לא תצא והטעם הוא כיון שנשאת והוי כדיעבד וכמו דאמרינן בתרי ותרי כמו דאמרינן בירושלמי (פ"י ה"ג) אמר ר' יוחנן ותני כן שנים אומרים מה ושנים אומרים לא מת לא תנשא ואם נישאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה לא תנשא ואם נישאת תצא ואמרינן התם על דעתין דרבנן דתמן ניחא היא מיתה היא גירושין לא תנשא ואם נישאת תצא תמן אמר לא שני' היא מיתה היא גירושין כו' על דעתין דרבנן דהכא מה בין מיתה מה בין גירושין כו' בעידי מיתה מאחר שאילו יבוא היא מכחיש וא"כ בעד א' נמי הא דאם נישאת לא תצא הוא משום דהוי כתרי ותרי אבל לשיטת הש"ס דילן בעינן דווקא להעד ואומרת ברי לי אבל בלאו"ה באשם תלוי קאי (וסובר דבעד א' נמי דינא הכי) והא דתנן עד אומר מת ונישאת ובא א' ואמר לא מת ה"ז לא תצא הוא לא משום דהוי בדיעבד רק משום דהתירוה להנשא וכל מקום שהאמינה תורה עד א' הרי הוא כשנים ואין דבריו של א' במקום שנים והא דאמרינן בעינן דווקא התירוה להנשא היינו דהוי כמו בזה אחר זה ועיין תוספות יבמות (דף קי"ז) ד"ה הא כו' ובפ"ו דסוטה (ה"ד) יתבאר עוד בזה

(ה"ח) אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי תנשא ותטול כתובתה וחמותה אסורה הי' בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר' טרפון ר' עקיבא אומר אין זו דרך מוציאתה מידי עבירה עד שתהא אסורה להנשא ואסורה מלאכול בתרומה ובגמ' ותהא נאמנת לומר מת חמי. לא כן סברין מימר כשם שאינן נאמנות עלי' כך היא אינה נאמנת עליהון. אמר ר' חנינא תיפתר שהי' חמי' כאן וסיימה והק"ע פירש שגם חמי' הי' שם במקום שהיה בעלה וסיימה והא דלא מפרש כן