נועם ירושלמי על נשים מה

הנה מה דאמר ולא עדות היא אף זו כיוצא בה ומוסיפין על העדות הוא תמוה והק"ע והפ"מ נדחקו בזה. [ולי נראה שנתחלפו השיטות (וכצ"ל מיד אמתניתין וכצ"ל) ולא עדות היא זו ומוסיפין על העדות אף זו כיוצא בה ואח"כ צריך לגרוס ר' חנניה בעא קומי ר' הילא כו' והפי' הוא כמו דאמרינן ביבמות (ד' קי"ג) איבעיא להו ריב"נ איש פשיטא ליה ואשה קא מיבעי ליה א"ד אשה פשיטא ליה ואיש קא מיבעי' לי' ת"ש מדקאמרי לי' דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת שהאיש יוצא לרצונו והאשה אינו מוציא אלא לרצונו ש"מ איש קא מיבעיא ליה אדרבה מדא"ל אף זו כיוצא בה ש"מ אשה קא מיבעי' ליה אלא ריב"נ לדבריהם קאמר להו לדידי כי היכי דאיש לא מצי מגרש אשה נמי לא מגרשה אלא לדידכו מ"ש איש ומ"ש אשה אמרו לו אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת

וע"ז קאמר בירושלמי ולא עדות היא זו ומוסיפין על העדות (פי' שמתחילה היה סובר דאיש קא מיבעי' ליה לריב"נ והראיה דהא השיבו לו אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת אלמא דאשה פשיטא ליה והוא מסתמא מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא והוא רצה לדמות לזה איש המגרש ג"כ) וע"ז הקשו ולא עדות היא זו ומוסיפין על העדות (פי' דאיך רצה להוסיף עוד על העדות שאפי' האיש שנתחרש יוכל לגרש) וע"ז קאמר אף זו כיוצא בה (פי' שמוכיח מזה דלא רצה להוסיף על העדות שהאיש שנתחרש נמי יכול להוציא אלא אדרבה שהשיב על העדות של ריב"נ דמפני מה האיש שנתחרש אינו מוציא וע"כ אפי' באשה שנתחרשה נמי לא יוכל להוציאה והראיה מהא דאמרו לו אף זו כיוצא בה אלמא דאשה קא מיבעי' לי') ולקמן יתבאר עוד בזה

וע"ז אומר ר' חנניה בעי קומי ר' הילא נראין הדברים בפקחת שיש בהן דעת שהיא יוצאה בין לדעת בין שלא לדעת וחרשת שאין בה דעת לא תצא אלא לדעת ובכאן (צ"ל) ר' חנניה סבר מימר בפיקחת שהשיאה אביה ונתחרשה (פי' שהית' מתחילה פקחת ואח"כ נחחרשה ע"כ יש בה דעת לשמור את גיטה אבל אם היתה חרשת מעיקרא לא תוכל להתגרש) ר' יוסי סבר מימר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה ונראה לי שצ"ל ר' יוחנן סבר מימר והוא ריב"נ שאמר וכי מפני מה האשה שנתחרשה יוצאה והאיש שנתחרש אינו מוציא ורצה לומר שהאשה שנתחרשה נמי לא תצא והא דהעיד ר"י בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט ע"ז אומר ר"י סבר מימר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה והוא שריב"נ סובר דהמעשה היה כך דקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה ע"י אביה והוא כמו שביארתי תחילה דקטנה אעפ"י שנישאת אעפ"כ אביה מגרשה וכמו שכתב רש"י ביבמות (ד' ק"ט) מודים חכמים לר"א בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה כו' בד"א שנתגרשה כשהיא קטנ' והחזיר כשהיא קטנה ופי' רש"י בד"א דחכמים מודי' בשגירשה כשהיא קטנה וקבל אבי' גיטה כו' וכן פי' רש"י בסנהדרין (ד' ס"ט) ועיין בתוס' קידושין (ד' י') ובמ"א יתבאר וע"ז העיד על החרשת שהשיאה אביה (פי' אף שהיא אינה יכולה לשמור) שיוצאה בגט (פי' ע"י אביה שהוא יכול לשמור את הגט) ובפרט לפי מה דאיתא בירושלמי (פ"ו דגיטין ה"ב) ניסת בין היא בין אביה אם יש לה דעת היא ולא אביה, (ולא כמו שפי' הר"ן דניסת בין היא ובין אביה שוים) אלא דיכולים לקבל הגט וע"ז העיד ר"י בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט וע"ז אומר ר' יוסי (צ"ל יוחנן) סבר מימר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה (פי' שהיא עדיין קטנה וע"כ אף שאינה יכולה לשמור אח גיטה אעפ"כ מתגרשת ע"י אביה אבל חרשת אינה יכולה להתגרש באשה קא מיבעי' ליה דאשה שנתחרשה נמי אינה יכולה להתגרש ודו"ק]

שם בירושלמי א"ר יוחנן לית כן על ראשה אית כן על סופה מה אית כן על ראשה כשהי' חרש בעל חרשת פיקח בעל הפיקחת אבל אם הי' חרש בעל הפקחת פקח בעל החרשת הד הוא דתנינן דבתר דבתרה

והנה הק"ע והפ"מ פירשו דצריך לגרוס אחר מתניתין שאח"כ ונדחקו הרבה בזה הירושלמי ע"כ נראה לי לפרש עפ"י הירושלמי (ר"פ חרש) דאמר התם מתניתא בשקידשה בכסף אבל אם קידשה בבעילה קידושיה מעשה וגירושיה אינו מעשה. והקשה ע"ז המ"ל דא"כ איך תנן במתניתין אם היו נכריות יכנסו ואם רצה להוציא יוציאו הא כיון דכנסה א"כ הוי קידושין מעשה וגירושין אינו מעשה וא"כ איך תנן אם רצה להוציא יוציא וביארתי דהא דאמרינן קדושין מעשה היינו דוקא אם היא פיקחת ע"כ הוי מעשה משום דהוי דעת אחרת מקנה אבל אם היא חרשת אע"ג שהוא פיקח אעפ"כ לא הוי מעשה וא"כ הא דתנן במתניתין ואם היו נכריות יכנסו ואם רצה להוציא יוציאו לא קאי ארישא דמתניתין שני אחים חרשים נשואים לשתי אחיות חרשות או לב' אחיות פקחות או לשתי אחיות א' חרשת א' פיקח' לית כאן הא דתנן אם היו נכריות יכנסו דכיון דהם פיקחות א"כ אם נופלת לפני יבם הוי פקחת לחרש א"כ הוי קידושי' מעשה וגירושי' אינו מעשה וא"כ איך תנן אם רצו להוציא יוציאו וע"ז אומר מה אית כאן על ראשה והוא (ט"ס וצ"ל) מה אית כן על סופה כשהי' חרש בעל החרשת ופיקח בעל החרשת וע"כ כיון ששניהם חרשת ובחרשת לא שייך קידושי' מעשה וגירושי' אינו מעשה או (שצ"ל) מה ליה כאן על ראשה (פי' דהא ברישא תנן נמי ב' אחים חרשים נשואים לב' אחיות חרשות או לב' אחיות פקחות או לב' אחיות א' חרשת וא' פיקחת) ע"ז אומר מהו לית כן על ראשה (כצ"ל) כשהיה חרש בעל החרשת פיקח בעל הפקחת והוא (ט"ס וצ"ל) כשהיה חרש בעל החרשת פיקח בעל הפיקחת ומת הבעל הפיקחת וע"כ לית כאן על ראשה דא"כ נפלה הפיקחת להחרש וא"כ איך תנן דאם רצה להוציא יוציאו דכיון דהיא פקחת א"כ הוי קידושיה מעשה מחמת שהיא פיקחת והיא מקנה את עצמה אליו

וע"ז אומר אבל אם היה חרש בעל הפיקחת ופיקח בעל החרשת (פי' ונפלה החרשת מאחיו הפיקח) הדא היא דתנינן דבתרה ודבתר דבתרה (פי' זה פשיטא דאינו יכול להוציא כיון דנפלה ליה מאחיו הפיקח א"כ לא יכול להוציא מחמת קידושי אחיו הפיקח דהוי דאורייתא ואח"כ יבם אותה ע"כ לא יוכל לגרש וכמו דתנן אח"כ (ה"ו) מת פיקח בעל פקחת כונס ואינו מוציא לעולם וכן מה דתנן אח"כ (ה"ז) מה יעשה חרש בעל חרשת כונס ואינו מוציא לעולם דלא אתי גט דידיה ומפקיע נשואין שהיה מכח זיקת יבומי אחי' הראשון וא"כ זה פשיטא אלא דר' יוחנן קמל"ן דליה כאן על ראשה אפי' פיקחת שנפלה ליה מאחי' חרש אפ"ה אם כנס אינו מוציא מחמת שהיא פיקחת מקנה את עצמה אליו ע"כ קידושיה מעשה וגירושי' אינו מעשה ולקמן יתבאר עוד בזה

שם (ה"ג) צרתה מהו נשמעינה מן הדא בתו פיקחת נשואה לאחיו חרש צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום (פי' דבזה ודאי דצרתה פטורה מן החליצה ומן היבום דהא קנינם שוה וע"כ ודאי דפוטרת צרתה) (והפ"מ שכתב משום דהואיל והיא פיקחת מיחלפא בצרת ערוה דעלמא שגה בזה)

שם (ה"ד) צרתה מהו נשמעינה מן הדא בתו חרשת נשואה לאחיו פיקח צרת' חולצת ולא מתייבמ' (פי' כיון דבתו היא חרשת א"כ נשואין מדרבנן ע"כ אינה יכולה ליפטר צרתה שהיא פיקחת דהוי קידושי דאורייתא וע"כ חולצת ולא מתייבמת)

שם (ה"ה) צרתה מהו נשמעינה מהדא בתו חרשת נשואה לאחיו חרש צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום (פי' אעפ"י שצרתה הוי פיקחת אעפ"כ נפטרה מן החליצה ומן היבום משום שהיא צרת ערוה של בתו החרשת) ואף שביארתי שאם קידשה בביאה קידושי' מעשה וגירושי' אינו מעשה וא"כ איך נפטרה צרתה הפקחת הי' נשואה לאחיו החרש דהא בחרשת לא הי' רק קידושין דרבנן והיא שהיא פיקחת א"כ הוי קידושין מעשה. אך זהו דוקא אם קידש בביאה אבל אם קידשה בכסף אינה מקודשת מחמת שבעלה אח"כ ועוד דאע"ג דהוי קידושי מעשה אעפ"כ לא הוי רק דרבנן דרבנן תקנו נשואין לחרש וע"כ פוטרת צרתה

(ה"ו) שני אחין א' חרש וא' פיקח נשואין לשתי נכריות פקחות מת חרש בעל פיקחת מה יעשה פיקח בעל פקחת כו' מת פיקח בעל פיקחת מה יעשה החרש בעל פיקחת כונס ואינו מוציא לעולם מהו שתאכל בתרומה נשמעינה מן הדא בת ישראל פיקחת שנישאת לכהן חרש אינה אוכלת בתרומה מת ונפלה לפני היבם אם הי' פיקח אוכלת חרש אינה אוכלת הנה זה הברייתא הובאה (בפ"ו הל' א') מת ונפלה לפני היבם אם הי' פיקחת אוכלה רשת אינה אוכלת ונדחקו בזה הק"ע והפ"א. אבל לפי מה דאיתא הכא אם הי' פיקח אוכלת ניחא שפיר ולקמן יתבאר עוד בזה

עוד שם (הלכה ז') מהו שתאכל בתרומה נשמעינה מהדא בת ישראל פיקחת שנתארסה לכהן פיקח לא הספיק לכונסה לחופה של נשואין עד שנתחרש הוא או עד שנתחרשה היא אינה אוכלת בתרומה מת ונפלה לפני היבם ואפי' חרש אוכלת ובזה יפה כח היבם מכח הבעל שהיבם חרש מאכיל והבעל חרש אינו מאכיל הנה הפ"מ הקשה דבפ' הבא על יבמתו מייתי לה להני תרתי ברייתא חדא לסייע לשמואל דבעינן דאכלה מעיקרא וחדא לסייע לר' יוחנן כו' והכא לא רמי להו להדדי כו' ונדחק בזה והירושלמי הזה הוא תמוה דלעיל אמר מהו שתאכל בתרומה נשמעינה מהדא בת ישראל פיקחת שנתארסה לכהן חרש אינה אוכלת בתרומה מת ונפלה לפני היבם אם הי' פיקח אוכלת חרש אינה אוכלה והכא מייתי הך ברייתא נשמעינה מן הדא בת ישראל