נועם ירושלמי על נשים קל

אם באו עדים שהיא טמאה תולין דהא דלא בדקוה מיא הוא משום דתלה לה זכות וע"ז אומר ואתי כמ"ד הזכות תולה ואינה ניכרת ברם כמ"ד ניכרת א"כ בדקוה מיא וכבר ביארתי שנראה לי דשיטה הירושלמי היינו דווקא שבאו עדים והעידו אבל לא אם יש לה עדים במדינת הים

וע"כ אינו מקשה הירושלמי כמו דמקשה הש"ס דילן בסוטה (ד' ו') ואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני ושבאו לה עדים כו' אי אמרת בשלמא המים בודקין את אשתו אלמא בה מיקדש ומיקרב היא וכי קדיש מעיקרא שפיר קדיש מש"ה מנחתה נשרפת אלא אי אמרת אין המים בודקין אשתו תגלי מילתא למפרע דכי קדיש מעיקרא בטעות קדיש וכן אמרינן בירושלמי (ה"ג) הדא אמרה שמנחת סוטה קדשה עד שלא תכתב המגילה אמר ר' יוסי דרובה תני ר' חייא (פי' דרבותא יותר אמר ר' חייא) עד שהיא בדרך מנחתה קידשה אמר ר' יוסי בר בון מתניתא אמרה כן שבעלה בעלה בדרך (פי' וא"כ מוכח שאפי' שהיא בדרך מנחתה קדשה) וקשה דמניין מוכיח הירושלמי דאפי' כשהיא בדרך קדשה הא איכא לפרש מתניתין שבעלה בא עלי' בדרך (פי' שנתודע אחר שקידשו את המנחה שבעלה בא עלי' בדרך) ומה מוכיח הירושלמי שאפי' כשהיא בדרך קדשה אך זה יתבאר במה שהקשו התוס' בסוטה (ד' כ"ב) בד"ה ושבעלה בא עליה בדרך תימא לר"י אמאי נשרפת כיון דבדרך בא עליה היינו קודם וכיון דאין המים בודקין אותה כדאמר ונקה האיש מעון בזמן שהאשה מנוקה מעון כו' תגלי מילתא למפרע דכי קדיש בטעות קדיש כדאמרינן גבי משבאו לה עדים שנטמאה דהואיל הואיל ולא לבדוק עומדת ולא ראויה למנחה לא היה ראויה לכלי ואין כלי שרת מקדשין אלא בראוי להן ונראה דדוקא לגבי שבאו עדים כו' משום דמנחה לברר עון וכשיש שם עדים העון מבורר ואין צריך בירור אבל הכא שבא עלי' בדרך שצריך לברר אע"ג דאין המים בודקין כי קדיש מעיקרא שפיר קדיש מאחר שלא נתברר העון כו' והירו' לא ס"ל הכי

ע"כ סובר הירושלמי דהא דתנן בא עליה בדרך היינו לאחר שקידש המנחה וע"כ נשרפת ומזה מוכיח הירושלמי שאפי' כשהיא בדרך קדשה וא"כ אמאי לא מקשה הירושלמי על הא דתנן ושבאו לה עדים שנטמאה דאי אמרת אין המים בודקין אותה תגלי מילתא למפרע דכי קדיש מעיקרא בטעות קדיש ותיפוק לחולין ע"כ נראה לי דהא דמקשה הש"ס דילן בסוטה (ד' ו') דתגלי מילתא למפרע דכי קדיש מעיקרא בטעות קדיש ותיפוק לחולין היינו דווקא למאי דאמר רב ששת דסוטה שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה מ"ט דאמר קרא ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה דליכא דידע בה לאפוקי הא דאיכא דידע בה וא"כ הוא גזירת הכתוב וע"כ פריך דכי קדיש מעיקרא בטעות קדיש ותיפוק לחולין אבל לפי שיטת הירושלמי דקאמר ר' יצחק כן אנן קיימין כששתת ולא בדקו אות' המים שלא תאמר עידי שקר הן לפיכך לא בדקו אותה המים אתא מימר לך שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה. וא"כ היינו דווקא כשבאו עדים אח"כ וע"כ תחילה קדשה שמא לא יבואו עדים וכמו שכתבו התוס' בחולין (ד' פ"ב) בד"ה והא תנן וא"ת כו' וי"ל כו' דגמרי ומקדשי דלא מסקי כו' שימצא ההורג ועיין תוס' גיטין (ד' י"ז) בד"ה זנות כו' ופירשו התוס' זנות בעדים ובהתראה ועוד דילמא לא יבואו ויעידו אך שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה והוא משום דקמי שמיא גלי' שיבואו עדים וע"כ לא בדקו מיא אבל אעפ"כ מנחתה נשרפת משום דקדשינהו כלי

שם (ה"ו) תני נטמאת מנחה עד שלא קרב הקומץ מתה היא ומת בעלה השיריים אסורין שעל ספק באת מתחילה כפרה ספיקה והלכה לה באו לה עדים שהיא טמאה בין כך ובין כך מנחתה אסורה מהו בין כך ובין כך בין שקמץ בין שלא קמץ בין שהקטיר בין שלא הקטיר ר' אילא אמר בין שקמץ ובין שלא קמץ בשלא הקטיר אבל אם הקטיר השיריים מותרים והנה הפ"מ לא הגיה בזה כלום והנה בכאן יש (ט"ס) וצריך להגיה והק"ע הגיה כמו דאיתא בש"ס דילן בסוטה (ד' ו') נטמא מנחתה עד שלא קידש בכלי הרי היא ככל המנחות ונפדה משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ונשרף קדש הקומץ ולא הספיק להקריבו עד שמת הוא או שמתה היא הרי היא ככל המנחות ותשרף קרב הקומץ ולא הספיק לאכול משיריים עד שמת הוא או עד שמתה היא הרי היא ככל המנחות ותאכל שעל הספק באה מתחילה כפרה ספיקה והלכה לה באו לה עדים שהיא טמאה מנחתה נשרפת. וכן הגיה בירושלמי

אך עכ"ז לא יתיישב אהא דתני' בברייתא בירושלמי באו לה עדים שהיא טמאה בין כך ובין כך מנחתה נשרפת ואמר מהו בין כך ובין כך בין שקמץ בין שלא קמץ בין שהקטיר בין שלא הקטיר ולפי"ז ניחא הא דתני לה לבאו עדים בפני עצמה ולא כללינהו לאם נטמאת מנחתה וכן מת היא ומת בעלה משום דהתם אם הקריב הקומץ אמרינן זה שירים מותרין שעל הספק באה מתחילה כפרה ספיקה והלכה לה אבל אם באו עדים שהיא טמאה בין כך ובין כך מנחת' אסורה וכמו שאומ' בין שקמץ בין שלא קמץ בין שהקטי' בין שלא הקטיר אבל לר' אילא שאומר דבין שקמץ ובין שלא קמץ בשלא הקטיר אבל אם הקטיר השירים מותרים א"כ קשה דליתנינהו בחדא בבא ונטמאת מנחתה כו' או שבאו לה עדים שהיא טמאה עד שלא כו' וכן הקשה הק"ע וכתב דאין לתרץ דבנטמאת מנחתה בעינן דווקא שקידשה הקומץ אבל בבאו לה עדים אפי' משקדשה בכלי אסורה דהא במתניתין מפורש דבנטמאת מנחתה נמי משקידשה בכלי נשרפת. וכן כתבו תוס' במתניתין בסוטה (ד' כ"ב) בד"ה אלו כו' דקתני דהוא הדין אם משקדשה בכלי נשרפת ואיידי דקתני סיפא קירב הקומץ בנאכלת נקט רישא קידש הקומץ ורבותא נקט אעפ"י דכבר קדיש וקרוב להקרבה טפי משקידשה בכלי אפ"ה נשרפת ותירץ הק"ע דמדתני בסיפא דהך ברייתא נמצאו עדי' זוממין מנחתה תולין כדאית' בבבלי (פ"ק ד' ו') לכך תני לבאו עדים בבבא בפני עצמה והוא דוחק

[ע"כ נראה לי להגיה הירושלמי כך תני נטמאת מנחתה עד שלא קרב הקומץ (והוא ט"ס וצ"ל) עד שלא קידש הקומץ מת היא ומת בעלה השיריים אסורין ובכאן צ"ל) משקידש הקומץ השיריי' מותרים (והא דתני' כפרה ספיקא והלכה לה צריך לגרוס אח"כ) באו לה עידים שנטמאה בין כך ובין כך מנחתה אסורה מהו בין כך ובין כך בין שקמץ בין שלא קמץ בין משהקטיר בין משלא הקטיר (פי' דכיון דבאו לה עידים שהיא טמאה ואין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה ע"כ אפי' בשהקטיר נמי מנחתה אסורה) ר' אילא אמר בין שקמץ ובין שלא קמץ בשלא הקטיר אבל אם הקטיר השיריים מותרים (ובכאן צריך לגרוס) שעל ספק באה מתחילה כפרה ספיקא והלכה לה והוא כמו שהביאו התוס' בסוטה (ד' ו') בד"ה קרב הקומץ נראה דהוא הדין אם קירב הקומץ ובאו עדים שנטמאת דאמר נמי כפרה ספקא דהכי אמרינן בפ' בתרא דכריתות (ד' כ"ד) גבי חטאת העוף הבאה על הספק אם משנמלקה נודע לו שילדה אסור אפי' בהנאה שעל הספק באת כיפרה מספיקה וע"כ א"ר אילא בין שקמץ ובין שלא קמץ בשלא הקטיר אבל אם הקטיר השיריים מותרין שעל הספק באה מתחילה כיפרה מספיקה והלכה לה

והא דהש"ס דילן לא סבר הכי הוא משום דהירושלמי לטעמי' וכמו דאמרינן בכריתות (ד' כ"ד) ר' יוסי אומר אפי' הדם בכוס יזרוק והבשר יאכל ופריך לר' יוסי אמאי יזרוק הא ה"ל ידיעה בשעת מליחה אמר רבא ר' יוסי סבר לה כר"ש דאמר כל העומד ליזרוק כזרוק דמי ופריך אימר דאמר ר"ש במידי דעומד ליזרוק אבל האי אינו עומד לזרוק אמרי במערבא קסבר ר' יוסי כלי שרת מקדשין את הפסול בתחילה ליקרב וע"כ תני בברייתא לפי שיטת הירו' דאם נטמאת מנחתה או שמת בעלה או שמתה היא עד שלא קידש הקומץ תשרף אבל משקידש הקומץ א"כ הוי כמו שנתקבל הדם בכלי לזרוק וכמו שכתב רש"י בסוטה (ד' ו') בד"ה קידש הקומץ שקמצה ונתן הקומץ בכלי שרת בקדושת קומץ שהמנחה טעונה ארבע עבודות כנגד ארבע עבודות של דמי זבחים קמיצה מתוך כלי שרת כנגד שחיטה שהסכין של כלי שרת מקדש את הדם ומתן כלי להקדיש הקומץ בכלי שרת שני כנגד קבלת הדם הולכה כנגד הולכה והקטר הקומץ כנגד זריקת הדם

וע"כ אם קידש בכלי אעפ"י שנטמאת אך הירושלמי לטעמיה כמו דאמרינן בכריתות (ד' כ"ד) דאמרו במערבא כלי שרת מקדשין את הפסול בתחילה ליקרב ע"כ משקידש הקומץ דהוי כמו שנתקבל בכלי ע"כ אפי' נטמאת מנחתה נמי תיקרב וכמו דאמרו במערבא וזהו שיטת הירושלמי שלמי וכמו שכתבו התוס' בזבחים (ד' פ"ו) כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולין כו' א"ל לכתחילה ליקרב קא מיבעי' ליה וכתבו התוס' שם וכן הא דתנן מנחות (ד' ק') המנחות והנסכים שנטמאו משקידשו בכלים אין להם פדיון דמשמע מקרב לא קרבו בעירה לכלי חול מיירי וע"כ אמר דאם נטמאת מנחתה משקידשה בכלי תיקרב (לפי הגהתי בירושלמי) אבל אם באו לה עדים בין כך ובין כך מנחתה אסורה וכמו שכתבו התוס' בכריתות (ד' כ"ג) דלא בכל מקום אמרינן כלי שרת מקדשין את הפסול בתחילה לקרב וע"ז קאמר תחילה דאפי' הקטיר נמי השיריים אסורים דכיון דבאו עדים שנטמאת א"כ אינה כלל בהקרבה דהקרבה הוא לברר קא אתי וכיון שבאו עדים בכה"ג לא אמרינן דכפרה ספיקה והלכה