נועם ירושלמי על נשים קכח

באו העידי גניבה עם העידי טביחה בודאי דעידי טביחה צריכין להצטרף להתשלומין של כפל דעידי טביחה צריכין לעידי גניבה. וע"ז אומר ר' חזקי' לא אמר כן אלא כשבאו עידי טביחה ולא קיבלו אותם ואח"כ באו עידי גניבה אמר להן הוו ידעין שכבר מקבלין אותן ונמצאו זוממין עידי גניבה משלמין ע"י עידי טביחה דבזה איכא רבותא יותר שאעפ"י שעידי גניבה לא צריכי לעידי טביחה אעפ"כ כיון שבאו בבת אחת ואמרו להם הוו ידעין שעל ידיכם אנו מקבלין אותם ע"כ עידי גניבה מתחייבין ע"י עידי טביחה ומצטרפין לתשלומי הג' וא"כ אם באו כאחת מתחייבין כל עדו' לחוד' ורמיזה לאו כלו' הוא ואפשר לומר בהיפוך ג"כ שר' חזקי' פליג ואמר שעל הראשונה אין עידי טביחה חייבים שיכולים לומר שהעידו על הטביחה ולא ידעו שגנב אך שטבח שורו של חבירו ומחוייב לשלם בעד ההיזק שעל הטביחה וע"ז באו להעיד וע"כ אעפ"י שאמרו שעל ידיהם מקבלין את עידי הגניבה אעפ"כ לא רצו להצטרף ואין לחייב אותן אבל אם באו עידי גניבה בשעה שעידי טביחה מעידין א"כ מוכח שבאו להצטרף וכמו שכתבו התוס' בב"ק (דף כ"ד) אהא דפריך ולימרו הך בתראי אנן מנא ידעינן דכל דקאי בבי דינא לאסהודי בתורא קא אתי וכתבו התוס' דמקמאי לא הוי מצי למיפרך דמוכחא מילתא דליעודי קא אתי מדהמתינו עד נגיחה ג' וע"ז א"ר חזקי' לא אמר כן אלא דעידי גניבה משלמין פ"י עידי טביחה מדאתו אח"כ בשעת העדות של הטביחה ודו"ק

[ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ח דב"ק ה"ה) תני והעדים שאמרו מעידין אנו את איש פלוני שסימא עין עבדו והפיל שינו שכן הרב אומר ונמצאו זוממין משלמין לעבד כו' מן אהן עובדא מימר כן א"ר ניסא דמרין כן מעידין אנו על פלוני שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול בשתי' והנה הפ"מ נדח' בזה מאוד עיי"ש. ולי נראה שפריך מן אהן עובדא מימר כן והוא כמו דאמרינן בב"ק (ד' ע"ג) ועוד שהרי הרב אומר כן הרב מי ניחא ליה וע"ז פריך מן אהן עובדא מימר כן (פי' איך אמר שהרב אומר כן הרב מי ניחא ליה) וע"ז אומר וינון דמרין כן מעידין אנו על פלוני שנכנס ת"י שלם ויצא חבול בשתים יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שני' (פי' דהא דקאמר שכן הרב אומר כן דהיינו שהיו שני עדים שאמרו תחילה שנכנס ת"י שלם ויצא חבול ואינם יודעים אם שהפיל את שינו תחילה וצריך לשלם דמי עינו או שסימא עינו תחילה וצריך לשלם לו דמי שינו) וע"ז אומר שכן הרב אומר כן (פי' שסימא את עין עבדו והפיל את שינו) (והוא כמו שהקשו התוס' בד"ה א"ל אביי כו' וא"ת אי בב' כיתות מוקמת לרישא אמאי משלמין דמי עין לעבד תקשי לי' כדפרכינן לעיל בתר דמפקי ליה לחירות דמי עין בעי לשלומי לי' ויכולים לומר לטובתו באנו כדאמר בסנהדרין (ד' מ"א) דיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו וי"ל דלמאי דמוקי השת' במיפך והזמה מסקינן דאיירי כשעמד כבר בדין ומסתמ' כבר נתפרס' הדבר שיצא לחירות והרב בעצמו מודה כדקתני שהרב אומר כן שעמד בדין וכל עיקר שבאו לדין עכשיו לפי שהעבד תובע דמי עינו ומזמין את הרב לדין ורבו מודה ליה דמי שינו לכך כי אתי סהדי לא אתו אלא לגרע כחו של עבד כו'). וע"ז משני בירושלמי כשהיו עדים אחרים שאמרו שנכנס ת"י שלם ויצא חבול ואינם יכולים לומר לטובתו באנו וע"ז חומר שכן הרב אומר כן וע"כ משלמים העדים]

וע"ז אומר הכא אם העידי סתירה צריכין לשלם שיכולים לומר שלא ידעו מעידי קינוי והם לא באו רק להעיד שהיא עוברת על דת שעוברת על איסור יחוד וא"כ צ"ל מעידים ביחד וא"כ צריכים לשלם ע"ז אומר או ייבא כיי דמר ר' בא ר' יהודה בשם שמואל אין למידין דבר מדבר בעדים זוממין והכא כן. וכמו שכתבו התוס' בב"ק (ד' כ"ד) דרמיזה גרועה לאו מילתא הוא: וכה"ג אומר בירושלמי (ספ"ב דכתובות ה"ו) האיך עבידא היו הכל יודעים שעד שדה ראובן תחום שבת ובאו ואמרו עד כאן היינו באים בשבת ונמצאת השדה של שמעון מהו מפיקתה מן שמעון ומחזירתה לראובן כו' (פי' דכיון שנאמנים לענין תחום שבת והכל יודעים שעד שדה ראובן תחום שבת) מהו מפיקתה מן שמעון ומחזירתה לראובן כו' ר' אחא ר' שמואל בעי הוזמו מהו שישלמו אין ייבא כיי דמר ר' בא רב יהודה בשם שמואל אין למידין דבר מדבר בעדים זוממין (פי' שהם יכולים לומר שלא באו להעיד רק על תחום שבת ואע"ג שהוא הביאם א"כ מוכח שבאו להעיד על השדה ג"כ. אך שאין למידין דבר מדבר בעידים זוממין דעדיין יכולים לומר שלא באו להעיד רק על תחום שבת ולא על השדה וע"כ אינם מחוייבים לשלם אם הוזמו על העדות שאמרו עד כאן תחום שבת) ודו"ק

שם נסתרה א' בשחרית כו' ע' בספרי ע"י (סי' י"ג) ושם ביארתי

(ה"ב) סוטה כל שהיא אסור לבעל כו' ביבמו' (פ"י) ושם בארתי: היה מביא פרק

שני

(ה"א) כתיב והביא את קרבנה עליה בעלה מהו שיפריש עלי' חוץ מדעתה אחר מהו שיפריש עלי' חוץ מדעתה ייבא כיי דר' יוחנן ארבעה מחוסרי כפרה מפרישין עליהן שלא מדעתן ואלו הן הזב והזבה והמצורע והיולדת שכן אדם מפריש על בנו קטן והוא נתון בעריסה ניחא זב וזבה ומצורע ויולדת ויש קטנה יולדת לא כן אמר ר' רדיפה ר' יונה בשם רב הונא עיברה וילדה עד שלא הביאה ב' שערות היא ובנה מתים משהביאה שתי שערות היא חי' ובנה מת מאי כדון שכן אדם מפריש על בתו קטנה מכיון שהביאה נו כבר יצתה מרשותה (והק"ע והפ"מ נדחקו בזה) דמאי קאמר שכן אדם מפריש על בתו קטנה כיון שקטנ' אינה יולדת. ע"כ נרא' לי שהוא (ט"ס וצ"ל) שכן אדם מפריש על בתו חרשת. וע"כ פריך מכיון שהשיאה (כצ"ל) כבר יצתה מרשותו דאפי' חרשת כיון שהיא גדולה כבר יצתה מרשות אבי' וע"ז משני שכן אדם מפריש על אשתו חרשת וכאן סוטה קטנה אין אה יכול דמר ר' זעירא ר' יסא בשם ר' יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון להיאסר על בעלה וחרשת אין את יכול דכתיב ואמרה האשה כו' אמר ר' אבין מכיון דכתיב ושמחת אתה וביתך והוא מעוכב מלשמוח עמה מפריש עליה חוץ מדעתה. ר' אחא בשם ר' הילא אינו מפריש עליה עולת העוף אלא חטאת העוף מפני שהיא מכשרתה לאכול בזבחים תני אינו מפריש עליה אלא דבר שהוא מתירה לה בזה אמר ר' יוסי אין לך אלא זה ופי' הפ"מ אין לך אלא זה ולא קרבן אחר ור"י פליג אהא דלעיל דמפריש עלי' קרבן סוטה כו' וכן פי' הק"ע אין לך זה אבל דבר אחר הדומה לזה ולאפוקי מדר' אבין עכ"ל ודבריהם דחוקים

[וע"כ נ"ל דהא דאמר ר' יוסי אין לך אלא זה (פי' דהא דאמר ר' אילא אינו מפריש עלי' עולת העוף אלא חטאת העוף מפני שהיא מכשרתה לאכול בזבחים (פי' וע"כ בעלה מפריש עלי' ביולדת חטאת העוף והוא מפני שהבעל מעוכב מלשמוח עמה). וע"כ מפריש עליה שלא מדעתה וזהו דוקא בחטאת העוף מפני שהיא מכשרתה לאכול בזבחים, משא"כ בעולת העוף שאינה מעכבת מלאכול בקדשים ע"כ בעלה אינו יכול להפריש עלי' שלא מדעתה וזהו דוקא ביולדת שאין קטנה יולדת אבל בשאר מחוסרי כפרה דילפינן מדכתיב זאת תורת הזב בין גדול בין קטן דמביא חטאת העוף ועולת העוף. ובזב אין חילוק בין חטאת העוף לעולת העוף דהתם האב מביא ואין הטעם מפני שצריך לשמוח אך ביולדת דאין קטנה יולדת והטעם משום שהבעל מביא על אשתו חרשת ע"כ מחלקין בין חטאת העוף לעולת העוף ע"ז אמר ר' יוסי אין לך אלא זה בלבד אבל לא בשאר מחוסרי כפרה]

(ה"ו) ששומרת יבם שזינתה ר"א אומר מותרת לביתה ריב"ל אמר אסורה לביתה רבנן אמרין א"ר מנא לא כן אמר ר' יעקב בר אחא בשם ר"א שומרת יבם שמתה מותר באמה. הנה המפרשים נדחקו בזה [ולי נראה שצ"ל ר' אלעזר אמר אסורה לביתה ריב"ל אמר מותרת לביתה רבנן אמרין אמר ר' מנא לא כן אמר ר' יעקב בר אחא בשם ר"א שומרת יבם שמתה מותר באמה והוא כמו שביארתי ביבמות שלשיטת הירושלמי דיש זיקה היינו דווקא אם באה לידי חליצה או יבום אבל אם לא באה לידי חליצה בטלה זיקתה למפרע וכמו שביארתי בכמה מקומות ביבמות דהא דאמר ר' ינאי נמנו וגמרו שאין קדושין תופסין ביבמה היינו דווקא אם באה לבסוף לידי חליצה ויבום וכמו דאמרינן שם (בפ"ק דיבמות) הכל מודים בצרה שהוא חייב קידש א' מן השוק את אחת מהן ובא היבם וחלץ לה ובא עליה נפקעו ממנה הקידושין (והוא משום דאיגלאי מילתא למפרע דיש זיקה) חלץ לחבירתה ובא עליה למפרע חל עליה קידושין וא"כ כיון שאיפשר שתמות או שלא יחלוץ לה א"כ בטלה זיקה למפרע וא"כ אמאי סובר ר"א דאסורה לביתה וע"ז משני בגין דתנינן זה הכלל כל שתבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה עמה מה תנא הדא מתניתין לא רבנן ולא ר"ע אלא כיני מן דמר מותרת לביתה רבנן דלא כר' עקיבא ומאן דמר אסורה לביתה ר' עקיבא דלא כרבנן (פי' דלר"ע שסובר דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין וא"כ כיון דלא תפסי בה קידושין ע"כ אסורה לביתה ולא דמי להא דר' ינאי סובר דנמנו וגמרו שאין קידושין תופסין ביבמה דלר' ינאי הטעם משום זיקת יבמין והיינו דווקא אם קידש ואח"כ חלץ לה ע"כ פקעי ממנה הקידושין אבל בתחילה הוא בספק דילמא לא אתי לידי חליצה ויבום וכמו דפריך לא כן א"ר יעקב בר אחא בשם ר' אלעזר שומרת יבם שמתה מותר באמה (ולא כמו שיטת הש"ס דילן ביבמות (ד' י"ח) דזיקה בכדי לא פקעה) וע"כ כיון שהוא משום זיקה ע"כ שומרת יבם שזינתה מותרת לביתה דבשעת הזנות לא הוי כאשת איש משום דילמא לא יבוא לבסוף לידי חליצה או יבום) וכמו דאמרי' לקמן א"ר ינאי שומרת יבם שזינתה מותרת לביתה והתוס' כתבו בסוטה (דף י"ח) לפי הירושלמי משמע דפליג ר' ינאי אר' ינאי הא דאמר ביבמות (דף צ"ב) א"ר ינאי בחבורה נמנו וגמרו אין קדושין תופסין ביבמה גרסי' הכא בירו'