נועם ירושלמי על מועד צד

פסח וע"כ הוא פסול אבל אי לא בעי עקירה א"כ ה"ל שלמים וכשר ועל כן אמר רבי יוחנן דאין לך פסח גופו קרב שלמים (פי' בלא עקירה) אלא א"כ נמצא מאחר שכיפרו הבעלים ושמואל אמר כל שבחטאת מתה גופו קרב שלמים א"כ כיון שמתו הבעלים אם כן הוי כחטאת שמתו בעלי' וכן משכו הבעלים נמי כיון שאין לו בעלים ובחטאת כל שאין לו הבעלים מתה וה"נ בפסח גופו קרב שלמי'

עוד שם ר' יוסא בשם ר' יוחנן דר' יהודה היא דתנינן תמן אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי ר' יהודה ור' יוסי מתיר ר' זעירא בעי קומי ר' מנא כו' פטור וכשר א"ל תנינן הכא פטו' ותנינן תמן כשר והנה הק"ע והפ"מ כולם פירשו בדוחק ולי נראה דהכי פי' דתנינן הכא פטור ותנינן תמן כשר והוא כמו דתנן בפסחי' (ד' צ"ג) הפסח שנמצאו קודם שחיטת הפסח כו' אחר שחיטת הפסח קרב שלמים וכן תמורתו אלמא דהוי מעצמו שלמים ולא בעי עקירה וע"כ קרב שלמים וכן תמורתו ור' יוחנן קאמר דדוקא שנמצא אחר שכיפרו הבעלי' לא בעי עקירה ושמואל סובר דאפי' משכו הבעלים את ידיהם הוי כמו חטאת בלא בעלים וע"כ גופו קרב שלמים וע"כ אומר שפטור וכשר כדתנן במתניתין לקמן (ד' צ"ה)

ונראה לי דהא דאמר ר' יוסא בשם ר' יוחנן צריך לגרוס אח"ז ר' יוחנן בשם ר' יוחנן דר' יהודה הוא דתנינן תמן שוחטין את הפסח על היחיד דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר (פי' דר' יוחנן מתרץ אליבא דשמואל שסובר דלא בעי עקירה ומשכו הבעלים את ידם הוי ממילא שלמים (והא דנשחט אחר תמיד של בין הערבים לשיטת הירושלמי אינו פסול כמו שביארתי)

אעפ"כ קשה דהיכן מצינו פטור וכשר. וע"ז אומר דר' יהודה דתנינן תמן אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר וא"כ איפשר לומר דמיירי שמשכו הבעלים מן הפסח ונשאר רק יחיד. וא"כ כיון דבדיעבד אם זרק הורצה כמו דאמרינן לקמן (פ"ח דפסחים ה"ז) אמר ר' יוחנן מודה ר' יודה שאם עבר וזרק את הדם הורצה א"כ אכתי קאי לשם פסח וא"כ פסול דלא אמר ר' יוחנן אלא דאם זרק הורצה אבל אם לא זרק לא הורצה ע"כ הוא פסול ואעפ"כ לא הוי שלמים כיון דאכתי פסח הוא דהא אם זרק הורצה וע"כ הוא פטור מחמת דהוא אנוס ואפ"ה אינו כשר דלא הוי שלמים כיון שיש עדיין א' מהבעלים ואם זרק הורצה אעפ"כ הוי פסול דהא אין מניחין לו לזרוק ודו"ק: כיצד צולין פרק

שביעי

(ה"א) מתני' כיצד צולין את הפסח שפוד של רימון תוחבו מתוך פיו ועד בית נקובתו ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו דברי ר"י הגלילי ר"ע אומר כמין בישול הוא אלא תולין חוצה לו כו' אית תניי הני תוחבו מבית נקובתו עד שהוא מגיע לתוך פיו על דעתי' דהדין תנייה בר"י חוזר והופכו מה כו' עבד ליה ריה"ג אי קריי' דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו (פי' אי ריה"ג בעי דוקא ראשו על כרעיו ועל קרבו וע"כ סובר דנותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו או דפליג רק אר"ע דסוב' דבעינן דוקא שיהא תולה חוצה לו דאל"ה הוי כמו בישול וע"ז אומר ריה"ג דאעפ"כ לא הוי כבישול כירך עבה עבד ליה ר"י הגלילי דכמו דכירך עבה הוי צלי. כן הכא נמי אם נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו הוי נמי צלי

וע"ז אומר מה נפק מביניהון צלייו בגדי של חולין אין תימר כירך עבה עבד לי' ריה"ג פסול (צ"ל כשר) אין תימר קריי' דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו אבל לא בצליי בגדי של חולין חתך ממנו בשר וצלי' בו אין תימר כירך עבה עביד לי' ריה"ג כשר אין תימר קריי' דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו פסול דלא התירה התורה אלא בראשו על כרעיו ועל קרבו אבל אם לא חתך ממנה בשר צליי' בחלב של קדירה (צ"ל בהבל של קדירה אין תימר כירך עבה עביד לי' פסול (צ"ל כשר אין תימר קריי' כו' ראשו על כרעיו ועל קרבו פסול דלא התירה התורה אלא בראשו על כרעיו ועל קרבו וע"ז פריך לא כן תני צלי אש ולא צלי קדרה שני' לי' בנוגע בגופה של קדירה אבל אם תלאו באויר הקדירה אין תימר כירך עבה עביד לי' כשר ואין תימר קריי' כו' פסול דלא התיר' התור' אלא בראשו על כרעיו

[והנה הא דאמר תחיל' בירושלמי אית תניי תני תוחבו מבית נקובתו עד שמגיע לתוך פיו ואמר על דעתי' דהדין תני קריי' חוזר והופכו פי' הק"ע שחוזרו והופכו כדי שיהי' נצלה מכל הצדדים והפ"מ והגליון פירשו במה שכתבו התוס' דתוחבו דרך פיו לפי שנותן הגס שבשפוד למטה כדי שלא יפול הפסח ואז הוי ביה"ש למטה וקא דייב דמא דרך שם א"כ לתנא דברייתא דתוחבו דרך נקובתו א"כ יהי' בית השחיטה למעלה ויהי' הדם נוטף על הצלי כו'] ולי נרא' דאיפשר לומר דמיבעי' לי' אם הא דאמ' תוחבו דרך נקובתו אף שיהי' פיו למעלה ואעפ"כ מותר וכמו דאמרינן בפסחים (ד' ע"ד) ומאן דשרי אפי' פומא לעיל וא"כ אם תוחבו מפיו ועד בית נקובתו ודאי דשרי או דילמא בדוקא קאמר והוא משום דקר כתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו וא"כ לר' יוסי הגלילי דוקא בעינן שתוחבו מבית נקובתו בכדי שיהי' ראשו על כרעיו ועל קרבו והוא כמו דמיבעי' לי' אי הא דאמ' ריה"ג ונותן את כרעיו ואת בני לתוכו היינו בדוקא או משום דכירך עבה עביד לי' ריה"ג והנ"מ אם כירך עבה עביד לי' ולא בעינן על דוקא א"כ הא דקאמר נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו היינו לאו דוקא אלא דשרי אבל יכול להיות תולין חוצה לו ג"כ אבל אי בעינן ראשו על כרעיו ועל קרבו דוקא משום דבעינן על דוקא א"כ הא דתני בברייתא תוחבו מבית נקובתו עד שמגיע לתוך פיו היינו בדווקא בכדי שיהי' ראשו על כרעיו ועל קרבו ועל זה מיבעי' ליה אי חוזר והופכו פי' אם לא עושה כן אלא שתחבו מתוך פיו אם חוז' והופכו כדי שיהי' ראשו על כרעיו משום דבעינן על בסמוך או לא דבעינן על בסמוך וכירך עביד לי' ריה"ג. וא"כ הא דתני בברייתא דתוחבו דרך נקובתו היינו דשרי אפי' אם עשה כן וא"כ אם תחב דרך פיו ודאי אינו חוזר והופכו וכמו דמיבעי' לי' לקמן דאי כירך עבה עביד לי' או דמוכיח מקרא דראשו על כרעיו ועל קרבו ועל דוקא

וע"ז אומר הדא אמרה דקריי' כו' דאמרינן הכל מודים בעליו שהוא סמוך מה פליגין בעל אבא שאול אומר על המערכה סמוך למערכה ורבנן אמר על המערכה על גגה של מערכה כו אתי דאבא שאול כר' עקיבא ודרבנן כריה"ג וא"כ מוכח דפליגי בקראי וא"כ מוכח מזה דחוזר והופכו ודו"ק

שם (ה"ה) נטמא הבשר והחלב קיים אינו זורק את הדם נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם ובמוקדשין אינו כן אלא אע"פ שנטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם גמ' ודלא כר' נתן דר' נתן אמר יוצאים בזריקה בלא אכילה כו' פשיטא דא מילתא נטמא הבשר והאימורים קיימים זורק את הדם על האימורים נטמאו האימורים והבשר קיים זורק את הדם על הבשר נטמא הבשר ואבדו האימורים א"ר שמי ההן קיימא לא כמו שנטמא הבשר ואבדו האימורים את אמר קומץ אוף הכא זורק א"ר תיפתר כר"א דר"א אומר אע"פ שאין שירים יש קומץ עכ"ל

והנה הק"ע פירש וההן קיימא נראה דקאי אברייתא ששנו בה נטמאו שירי' אבדה שירי' והמנחה קיימת יקטיר ועלה קאמר הך מנחה הקיימת הרי היא כמו שנטמא הבשר ואבדו האימורים שהדם מתיר הבשר לאדם והאימורים למזבח כך הקומץ מתיר את השירים ואפ"ה קאמר יקטיר הקיימת ה"נ יזרוק את הדם כו' ע"ש ושגו בזה הק"ע והפ"מ והוא דצר' לבאר מפני מה בעי לה הירושלמי אם נטמא הבשר ואבדו האימורים ואמאי לא קא מיבעי' לי' אם נטמאו שניהם ע"כ נראה לי דקא מיבעי' לי' נטמאו האימורים אבדו האימורים והוא כמו דאמרינן בפסחים (ד' ע"ז) דהציץ מרצה על העולין ואין הציץ מרצה על האכילות וכמו דאמרי' שם ודכ"ע אין הציץ מרצה על אכילות דליכא תנא דשמעת ליה דאמר הציץ מרצה על האכילות אלא כו' וע"כ מיבעי' לי' נטמאו הבשר ואבדו האימורים דאם נטמאו האימורים הציץ מרצה על העולין אך אם אבדו האימורים וא"כ ליכא אימורים ונטמא הבשר אם הציץ מרצה על אכילות וע"ז אמר וההן קיימא (והוא ט"ס וצ"ל וההן קמייתא) פי' משנה הקודמת דתנן חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלים בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים כו' וע"ז אמר וההן קמייתא לא כנטמא הבשר ואבדו האימורין דהא התם ליכא עולין כלל רק אכילות אפ"ה באים בטומאה אלמא