נועם ירושלמי על מועד צ

אידחי לי' מפסח אידך כי קא שחיט שלמים קא שחיט וא"כ הוי שלמים לשם פסח וא"כ צריך להיות חייב

וע"ז אומר תמן אמרין בשם רב חסדא והוא כשעברה שנתו בין ראשון לשני [פי' שהוא כמו דמשני בש"ס דילן בפסחים (שם) אמר אביי נהי דאדחי מפסח מדמי פסח מי אדחי וכ"ת בעי העמדה והערכה והתנן שחטו בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דברי' והירושלמי לא ניחא ליה בזה דכיון שנשחט פורתא אדחי ליה מפסח ומסתמא הוא שלמים וזהו דוחק להירו' לומר דקאי לדמי פסח כיון שמתחלה היה עומד לפסח וע"ז משני רב חסדא כשעברה שנתו בין ראשון לשני (פי' שהבעלים היו טמאי מתים ונדחין לפסח שני א"כ הם צריכין לפסח שני אבל אעפ"כ הפסח נא היה עומד להיות בעצמו פסח שני דמיירי שעברה שנתו בין ראשון לשני וא"כ לא קאי מתחילה להיות בעצמו פסח כיון שסופו שתעבור שנתו בין ראשון לשני אם כן קאי לדמי פסח. וע"כ משני כשעברה שנתו בין ראשון לשני אם כן מעיקרא עומד להיות לדמי פסח כיון שהבעלים נטמאו וע"ז אומר ר' נא בשם ר' יוחנן כשעבר זמן כפרתו ואיפשר לומר דר' יוחנן אזיל לטעמיה בחולין (ד' ל') דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וא"כ איפסיל ליה מתחילת שחיטה ולא קשה כלל דא"כ הוא פסול שהוא פסח ונשחט לשם שלמים ועוד איפשר לומר דר' יוחנן סובר דפסח בעי עקירה לשלמים וע"כ אם עבר זמן כפרתו הוי פסח דבעי עקירה ור' יוחנן אזיל לטעמיה (ספ"ו דפסחים ה"ו) ר' יסא בשם ר' יוחנן אין לך פסח גופו קרב שלמים אלא שאבד ונמצא מאחר שכיפרו הבעלים וע"כ עומד לשלמים אבל בלא"ה אף שמשכו הבעלים את ידם אעפ"כ לא הוי שלמים וע"כ אומר והא תנינן פטור סברין מימר פטור וכשר פתרון לה פטור ופסול ואף שביארתי לקמן דהירושלמי סובר דשלמים שנשחטו אחר תמיד של בין הערבים כשר אפ"ה פסול משום דבעי עקירה. וע"כ אומר דלא בעי עקירה אלא אבד ונמצא אחר שכיפרו הבעלים אבל בלא"ה אם עבר זמן כפרתו בעי עקירה וא"כ ניחא הא דקאמר לשמו פטור משום דסתמא עומד לשם פסח ודו"ק]

וע"ז אמר פסח שעבר זמנו ושחטו לשמו בזמנו כו' ור"י מכשיר שהוא כשוחט שלמים לשם פסח ופריך מכיון שעבר זמנו ולא שני' היא השוחט פסח לשם שלמים הוא השוחט שלמים לשם פסח כיון דלא בעי עקירה אם כן הוא שלמים לשם פסח ועל זה אומר על דעתיה דרב חסדא בשעבר שנתו בין ראשון לשני (וכמו דמשני תחילה שהיו הבעלים טמאי מתים וא"כ עומד לפסח אך מכיון ששחט פורתא הוי שלמים אך שהוא עומד לדמי פסח כיון שעברה שנתו בין ראשון לשני והוא בזמנו שעדיין הבעלים צריכין להקריב פסח שני על דעתיה דר' לא כשעבר זמן כפרתו אבל אעפ"כ בעי עקירה ואעפ"כ ר' יהושע מכשיר שהוא כשוחט שלמים לשם פסח משום שסובר דהיינו עקירתו וכמו שכתבו התוס' בפסחים (דף ס"ב) ור' יהושע מכשיר ואע"ג דאיכא מאן דאמר פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה בעברה שנתו מודו כ"ע דהיינו עקירתו ושלמים לשם פסח קא שחיט. [אך קשה דהא תירץ מתחילה בעבר זמן כפרתו ואפ"ה בעי עקירה ור' יהושע קאמר דכשר משום דהוי שלמים לשם פסח ואי אמרינן דלא בעי עקירה א"כ קשה דמאי משני בשעבר זמן כפרתו. ע"כ איפשר לומר דצריך לגרוס כשעברה שנתו וע"כ לא בעי עקירה או דתחילה הוא בשעבר זמן כפרתו דהיינו לאחר י"ד והכא מיירי בשעבר זמן כפרתו דהיינו עברה שנתו ולא בעי עקירה]: אלו דברים פרק ששי

פסחים

(ה"א) א"ר מנא הזיי' שבות ואלו שבות כו' עיין בספרי עמק יהושע (ח"ב דרוש ט') ושם ביארתי

שם (ה"ה) מתניתין הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראוין חייב ואם ראוים ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר כו' ובגמ' מתניתא ביודע בו שהוא פסח ושחטו לשם שלמים (פי' שהוא כמו דאמרי' בפסחים (ד' ע"ב) במאי עסקינן אילימא בטועה שמעת מינה עקירה בטעות הוי עקירה אלא בעוקר כו' וע"כ אמר מתניתא ביודע שהוא פסח ושחטו לשם שלמים (פי' דמיירי בעוקר אבל אם היה סבור דזה שלמים א"כ הוי עקירה בטעות ועקירה בטעות לא שמה עקירה)

עוד שם היה יודע בו שהוא שלמים ושחטו לשם עולה ר' מנא אמר יש בעשיתו מצוה ר' יוסי אומר אין בעשיתו מצוה (פי' הק"ע יש בעשיתו מצוה וכשר אע"ג שהזיד בעשיתו ר' יוסי אומר אין בעשיתו מצוה כיון שבמזיד החליפו וחייב והוא דוחק והפ"מ פירש דר' יוסי אמר חין בעשיתו מצוה הואיל ולא עלו לבעלים לש חובה והוא תמוה דהא מתניתין דתנן ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח כו' אם ראוין הן ר"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר והטעם הוא משום דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה ופירש"י דעשה מצוה משום דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה

ע"כ נראה לי להגיה לא הי' יודע בו שהוא שלמים ושחטו לש עולה ופליגי בזה אם עקירה בטעות הוי עקירה ויתבאר בזה במה דאמרינן במנחות (ד' מ"ט) תני רבב"ח קמיה דרב כבשי עצרת ששחטן לשם אילים כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה אמר ליה רב עלו ועלו אמר רב חסדא מסתברא מילתיה דרב בכסבור אילים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים לשם כבשים נשחטו אבל כסבור אילים ושחטן לשם אילים לא עקיר' בטעות הוי עקירה ורבה אמר עקירה בטעות לא הוי עקירה

וע"ז אומר בירושלמי לא היה יודע בו שהוא שלמים (פי' דקאי בעצרת וא"כ ב' כבשים הם זבחי שלמי צבור והם שלמים והאילים הם עולות וע"ז אומר לא היה יודע בו שהוא שלמים פי' לא ידע על הכבש שהוא שלמים ושחטו לשם עולה דהיינו לשם איל והוי עקירה בטעות וע"כ פליגי בזה ר' מנא אמר יש בעשיתו מצוה פי' דעלו לבעלים לשם חובה דעקירה בטעות לא הוי עקירה ר' יוסי אמר אין בעשיתו מצוה דעקירה בטעות הוי עקירה וע"ז אומר תחילה מתניתין ביודע בו שהוא פסח ושחטו לשם שלמים (פי' ממתניתין אין ראיה דעקירה בטעות הוי עקירה דאיפשר דמיירי ביודע בו שהוא פסח ושחט לשם שלמים) וע"ז אומר לא היה יודע בו שהוא שלמים ושחט לשם עולה והוא כמו דפליגי בזה במנחות (ד' מ"ט) כבשי עצרת ששחטן לשם אילים דהיינו שלמים לשם עולות ובטועה [והא דפליגי בזה ולא פליגי בפסח בטועה הוא משום דהברייתא שמביא אח"כ מיירי בשוחט בעצרת עולה לשם שלמים או שלמים לשם עולה או משום דפליגי אם יש בעשיתו מצוה או לא וא"כ אי הוה פליגי בפסח ששחטו לשם שלמים הוי משמע דפליגי אם יש בעשיתו מצוה דהיינו לפטור מחטאת משום טועה בדבר מצוה כמו דמיירי במתניתין וע"כ אומר דפליגי בעצרת והתם לא שייך לענין טועה בדבר מצוה לפטור מחטאת דמיירי ביו"ט של עצרת חם עלו לבעלים לשם חובה ופליגי בזה אי עקירה בטעות הוי עקירה או לא] והא דפליגי אח"כ היה יודע בו שהוא שלמים אלא שסבור שמותר לשנות שלמים לשם פסח התם קאי אמתניתין ופליגי אם הוי טועה בדבר מצוה או לא כמו שיתבאר אח"כ

וע"ז מביא הברייתא אילי ציבור שהיה סבור שהן כבשים ושחטן לשם אילים שמא לא עלו לציבור לשם אילים. נראה לי שהוא (ט"ס וכצ"ל) אילי ציבור שהיו סבורין שהן כבשים ושחטו לשם כבשים שמא לא עלו לציבור לשם אילים (והיא התוספתא שהביאו התוס' במנחות (ד' מ"ט) בד"ה עקירה בטעות הוי עקירה צ"ע הא דתניא בתוספתא בפ"ק דזבחי' כבשי צבור ששחטן לשם כבשים ונמצאו אילים עלו לצבור לשם אילים אילים של ציבור ששחטן לשם אילים ונמצאו כבשים עלו לצבור לשם כבשים אלמא עקירה בטעות לא הוי עקירה כו'

וכן מקשה הירושלמי נמי מהך ברייתא על ר' יוסי דאמר דאין בעשיתו מצוה משום דעקירה בטעות הוי עקירה מקשה נמי בהך תוספתא אילי ציבור שהיה סבור שהם כבשים ושחטן לש כבשים שמא לא עלו לציבור לשם אילים (פי' וא"כ מוכח דעקירה בטעות לא הוי עקירה)

ע"ז אומר ותני כן (פי' שמגיה הברייתא) ותני כן אילי ציבור שהיה סבור שהם כבשים ושחטן לשם אילים כבר עלו לציבור לשם חובה. והוא משום דאילים לשם אילים נשחטו אבל אם היה סבור שהם כבשים ושחטן לשם כבשים עקירה בטעות הוי עקירה והוא כמו דאמרינן במנחות (שם) אמר רב חסדא מסתברא מילתי' דרב בכסבור אילים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים לשם כבשים נשחטו אבל כסבור אילים ושחטן לשם אילים לא עקירה בטעות הוי עקירה: