נועם ירושלמי על מועד פב

ובלבד שלא יוציא חוץ מד' אמות אף ע"ג דתני לבסוף אפ"ה קאי ארישא

[אך לפי"ז תקשה מהמתניתין שאחר זה (בה"ו) לא יעמוד, אדם ברה"י וישתה ברה"ר ברה"ר וישתה ברה"י א"כ הוי זו ואין צריך לומר זו דכיון דקתני לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר דחיישינן שמא יכניס הכלי אצלו אע"ג דאינו נח ברה"ר מכש"כ ברה"ר וישתה ברה"י ואף למה שאפרש לקמן דהטעם משום דנכנסין המים לתוכו והוי כמוציא מרה"י לרה"ר א"כ נמי הוי זו ואין צריך לומר זו דכיון דקתני לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר אע"ג דפיו למעלה מי' טפחים מכש"כ בר"ה אם שותה ברה"י וכמו דאיתא אח"כ בירושלמי ניחא ברה"ר וישתה ברה"י ברה"י וישתה ברה"ר אין פיו למעלה מי' טפחים אך איפשר לומר דהירושלמי מהפך הגירסא דקתני איידי דקתני ברישא עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר תחילה קתני בסיפא נמי לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברשות הרבים (ואיפשר לומר דצריך לגרוס בירושלמי אמר מתניתא אמרה כן לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר ברה"ר וישתה ברה"י אלא א"כ הכניס כך היה כתוב בירושלמי ואיפשר לומר שהוא (ט"ס) וקאי אהך מתניתין וקאמר מתניתא אמרה כן (פי' בתמיה) דכיון שמפרש תחילה לא סוף דבר עומד ברה"י ומטלטל ברה"ר אלא אפי' ברה"ר ומטלטל ברה"י משום דברה"י הוי קלוטה כמו שהונחה וע"ז אומר מתני' אמרה כן לא יעמוד אדם ברה"י פי' מתניתין אמרה כן. בתמיה דאיך יתיישב מתניתין שאח"כ דהא הוי זו ואין צריך לומר זו אלא ודאי דמתניתין לאו דווקא נקט ולא כמו דאמר לא סוף דבר כו' דהוי לא זו אף זו דאיך יתיישב מתניתין שאח"כ לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים ודו"ק. ובפ"ק דשבת ה"א נתבאר יותר ודו"ק]

שם (ה"ו) לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה בר"ה בר"ה וישתה ברה"י אלא א"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה כו' עיין לעיל (פ"ב) שם ביארתי

שם ר' יוסי ברבי בון מחלפא כו' א"ר חייא וכן בגת לענין מעשר (ובפ"ב דעירובין ה"ב) כתבתי שהוא (ט"ס והשיטות מתחלפו') וצריך לגרוס הכא א"ר חייא וכן בגת לענין מעשר וכמו דאמרינן בעירובין (דף צט) איבעי' להו כרמלית מאי אמר אביי היא היא אמר רבא היא גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה אמר אביי מנא אמינא לה דקתני וכן בגת (וכמו שפירש"י שם דהאי גת כרמלית היא אלמא דגזרינן גזירה לגזירה (לפי שיטת הש"ס דילן דהטעם הוא שמא ימשוך אחר חפציו ובחפצים הצריכין לו ודברי הכל) ורבא אמר לענין מעשי וע"כ איפשר לומר דתחילה פי' בירושלמי שזהו מדאורייתא דכיון ששותה ברה"ר ומכניס לרה"י הוי הכנסה ואע"ג דפיו למעלה מי' אפ"ה כיון שמתגלגלין ויורדין ע"כ חייב ע"כ ניחא הא דתנן וכן בגת דהיינו כרמלית דלא הוי גזירה לגזירה דהא בשותה מחייב מדאורייתא וע"כ פריך מגמל שרגליו גבוהות מן הקרקע עשרה ולבסוף מסיק דא"ר חייא וכן בגת לענין מעשר וא"כ איפשר לפרש כשיטת הש"ס דילן דכיון דפיו הוא במקום אחר הוי מקום פטור וע"כ הטעם משום שמא יכנוס הכלי אצלו דאם הטעם הי' מדאורייתא אם כן לא שייך הא דתנן וכן בגת דהתם הטעם שמא יכניס והכא נמי הטעם הוא דחיישינן שמא יכניס

שם ר' יוסי בר' בון כו' לא כן אמר ר' יעקב בר אחא כו' שכל ג' וג' שהן סמוכין למחיצה כמחיצה כו' עיין בפ"י דשבת (ה"ב) ושם נתבאר

שם (הי"ד) הוציא ממקום שחייבין עליו כו', כבר נראית לצאת כו' הוא היה אומר צבת בצבת עבד כו' מצבתא אחת למדו כמה צבותות וכא משביתה אחת למדו כמה שביתות. עיין מה שביארתי על זה בספרי נועם ירושלמי (פ"ג דכלאים) ודו"ק: מסכת פסחים אור לארבעה עשר פרק

ראשון

(ה"ג) מתניתין ר' יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר וארבעה עשר בשחרית ובשעת הביעור וחכ"א אם לא בדק אור לארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר אם לא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המועד לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד כו' אמר ר' יוחנן טעמא דר' יודה כנגד ג' פעמים שכתוב בתורה לא יראה לך שאור והכתיב תשביתו שאור מבתיכם בעשה הוא כו' מחלפת שיטתי' דר' יהודה דתני ר' יהודה אומר בודקין אור לארבעה עשר ובארבע' עשר בשחרית ובשעת הביעור וחכ"א אם לא בדק אור לארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר צריך לבדוק ג' פעמים מה אם בשעה שלא הגיע זמן ביעורו את אמר צריך לבדוק ג' פעמים בשעה שהגיע זמן ביעורו לא כש"כ לא צורכה דלא אם לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד

והנה הק"ע והפ"מ פירשו בדוחק ע"כ נראה לי שהירושלמי קאמר א"ר יוחנן דטעמא דר' יהודה כנגד ג' פעמים שכתוב בתורה לא יראה לך חמץ כו' (והוא כמו דאמרינן בפסחי' (ד' י') מ"ט דר' יהודה רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרווייהו כנגד שלש השבתות שבתורה כו') וע"ז פריך מחלפא שיטתי' דר' יודה דהני ר' יודה. אומר בודקין אור לארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור כו' מה אם בשעה שלא הגיע זמן ביעורו את אמר צריך לבדוק ג' פעמים בשעה שהגיע זמן הביעור לא כש"כ (פי' מחלפא שיטתי' דר' יהודה דהא רבי יהודה מחמיר דצריך בדיקה דוקא ג' פעמים ואם כן איך יאמר דבתוך הפסח א"צ בדיקה כלל וע"ז אומר לא צורכה דלא אם לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד פי' דר' יהודה לא פליג אלא אאם לא בדק בתוך המועד שא"צ לבדוק לאחר המועד והוא דבבדיקה חלוקים בזה רש"י ותוספות דרש"י כתב בריש פסחים דהטעם הוא שלא לעבור בב"י וב"י והקשו התוס' דכיון דמדאורייתא בביטול סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל וכתבו התוס' דהטעם הוא דחיישינן שמא יאכל. וא"כ לר' יהודה שאומר דזהו כנגד ג' השבתות שבתורה א"כ כיון שזהו מדאורייתא א"כ בוודאי הטעם הוא שלא לעבור בב"י וב"י וע"ז פריך והא כתיב תשביתו שאור מבתיכם בעשה הוא וא"כ כיון שהטעם הוא שלא לעבור בב"י א"כ זה אינו שייך רק או קודם הפסח או אפי' בתוך הפסח שלא לעבור בב"י וב"י אבל חכמים שאומרים אם לא בדק אור לארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר זהו הטעם משום שמא יאכל ומדאורייתא בביטול סגי אלא דהטעם הוא שמא יאכל וע"כ אומרים דאם לא בדק קודם הפסח יבדוק בתוך הפסח ואם לא בדק בתוך המועד דהיינו בתוך הפסח יבדוק לאחר הפסח דכיון דהטעם הוא שמא יאכל א"כ אפי' לאחר הפסח נמי וכמו שכתבו התוספות בפסחים (ד' י') בד"ה ואם לא בדק בתוך המועד פי' הקונ' בשעה ששית וקשה דלר' יהודה קרי לי' בשעת הביעור ולמה שינה כו' אלא בתוך המועד היינו מתחילת שבע עד סוף הפסח ולאחר המועד יבדוק כדי שלא יתערב לו חמץ של איסור בשל היתר ויאכלנו ורש"י לא רצה לפרש כן מפני שפירש במשנה דבודקים שלא יעבור בב"י עכ"ל. וא"כ לר' יהודה דהטעם הוא כנגד שלש השבתות שבתורה ולא חיישינן שמא יאכל ע"כ אינו צריך לבדוק לאחר המועד אבל לחכמים שסוברים דטעם הבדיקה היא שמא יאכל א"כ אפי' לאחר הפסח נמי אם לא בדק מקודם משא"כ לר' יהודה ואיפשר דר' יהודה לא חייש לשמא יאכל כלל וכמו דאמרינן בפסחים (ד' י') ומי גזר ר' יהודה דילמא אתי למיכל מיני' כו' אלא דהש"ס מקשה דלבדוק ולא חיישינן שמא יאכל בשעת בדיקה ולשיטת הירושלמי סובר דטעם הבדיקה אינו משום דחיישינן שמא יאכל משא"כ לרבנן ואע"ג דאמרינן בירו' ריש פסחים כתיב ושמרתם את המצות כו' אלא אם אינו ענין לאכול מצה תנהו ענין לביעור חמץ כו' היינו אם לא ביטל ועיין בר"ן בריש פסחים אבל אם ביטל א"כ הטעם שמא יאכל כמו שכתבו התוס' וע"ז אומר הירושלמי לא צורכה דלא אם לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד (פי' שר' יהודה חולק