נועם ירושלמי על מועד סא

חצירו (ט"ס וצ"ל ביתו) על דעתי' דר' אליעזר יעשה כאכסני' ויהי' מותר (פי' דנהוי אורח לגבי' ויהי' הוא נמי מותר כמו דאמרינן בעירובין (ד' ס"ט) ר' חייא בר אדא בשם רשב"ל קנס קנסו ר"א ר' שמי בעי דבר מדבריהם קונסין לו בשוגג כד' ר"א (פי' בתמי')

ולכאורה צריך להבין דמאי בעי דלמא ר"א ס"ל דאפילו דבר מדבריהם קונסין לו בשוגג ואדרבא אמרינן בגיטין (דף נ"ג) קשיא דר"מ אדר"מ קשי' דר' יהודה אדר' יהודה דר"מ אדר"מ לא קשי' כי קניס בדרבנן בדאורייתא לא קניס. אך הירושלמי לא סבר הכי דאמרינן בירושלמי רפ"ד דעירובין) לא אמר אלא אם החזירוהו הא אם חזר הוא אסור אמר ר' אחא ר' נחמי' היא כו' וחייא ב"ר נחמי' כר"מ דתני המעשר והמבשל בשבת שוגג יאכל מזיד לא יאכל אלמא מדקאמר המעשר והמבשל בשבת כו' לא קנסינן שוגג אטו מזיד ומביא מזה ראי' דבין בדאורייתא ובין דרבנן אין קונסין בשוגג ולשיטת הש"ס דילן ר"מ קניס בדרבנן שוגג אטו מזיד והא דמעשר בשבת אמרינן שם התם גברא לתקוני קא מכוין אנן ניקום ולקנסי ואפשר לומר ג"כ הא דאמרינן בירושלמי (פ"ו דעירובין ה"ד) מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד ה"ז אוסר עליו דברי ר' מאיר כיני מתניתא אינו אוסר ולכאורה אמאי לא מתרץ כמו דאמרינן בעירובין (ד' ס"ט) והתנן מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר דברי ר' מאיר אמר רב יוסף אימא אינו אוסר אביי אמר לא קשי' כאן שהחזיקו בני מבוי במבוי כאן עד שלא החזיקו בני מבוי במבוי והירושלמי ג"כ מחלק בין קודם שהחזיקו בני מבוי במבוי ובין לאחר שהחזיקו בני מבוי במבוי וכמו דאמרינן בירושלמי (רפ"ו דעירובין) אע"ג דר"מ אומר יש לו ביטול רשות מודה הוא שזכו במבוי תחלה ותני כן מפני שהוא מבטל רשותו כישראל דברי ר' מאיר בין בשוגג ובין במזיד ה"ז אוסר כיני מתניתא אינו אוסר וכן אמרינן התם אע"ג דר"מ אומר מבטל רשותו וחוזר בו מודה הוא שזכו במבוי תחלה ותני כן מפני שהוא מבטל רשותו כישראל דברי ר"מ בין בשוגג בין במזיד ה"ז אוסר כיני מתניתא אינו אוסר

וצריך לבאר דמפני מה אומר כיני מתניתא בין בשוגג בין במזיד אינו אוסר אך דהירושלמי לטעמי' דס"ל דר"מ לא קניס שוגג אטו מזיד בדרבנן נמי וע"כ אומר כיני מתניתא אינו אוסר ואף שהתוס' כתבו בעירובין (ד' ס"ח) קנסו שוגג אטו מזיד לא שייך לקונסו שוגג אטו מזיד כו' אלא כלומר גזרו שוגג אטו מזיד אך הירושלמי סובר שהוא משום קנס

ועוד נראה לי דהא דבעי ר' שמי דבר מדבריהם קונסין אותו בשוגג כר' אליעזר הוא כמו דאמרינן בביצה (ד' ל"ד) אי הכי מאי איריא שבת אפי' בחול נמי ומשני הא קמל"ן דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן וא"כ סובר ר"א דאפילו עבר ותקנו לטבל בשבת מתוקן (רק דהמשנה לא מוכח רק אם תיקן בשוגג) והא קמל"ן דאם תקנו בשוגג ה"ז מותר וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דביצה ה' ג') ר' זעירא בעי קערה שחקקה קוף מהו כו' מ"ד מותר נעשה כטבל שתיקנו בשוגג כו' ובמ"א ביארתי דאמאי קאמר בירושלמי נעשה כטבל שתקנו שוגג והש"ס דילן קאמר שאם עבר ותיקנו מתוקן ועי' תוס' שבת (ד' מ"ג) וע"כ בעי ר' שמי דבר מדבריהם קונסין לו בשוגג כר' אליעזר דהא סבירא לי' דטבל אם תקנו בשוגג מותר כמו דמוכח ממתניתין דביצה

והנה הירושלמי לא תירץ על זה והוא מפני שיש לתרץ בזה כדרכו בכמה מקומות ונ"ל דאפ"ל לשיטת הירושלמי שסובר דלא כשיטת הש"ס דילן דקמל"ן ר"א שאם עבר ותקנו שוגג ה"ז מותר וכמו דאמרינן בירושלמי (ספ"ק דמעשרות) אמר ר' יוסי אפי' בנתן בצלוחית לא נטבל א"ל ר' ירמיה ואין שבת טובלת ואין מקח טובל א"ל כההיא דאמר ר' יוסי בשם ר"ז ר' יונה בשם ר' זעירא בשם ר"א אף מה שבלגין לא נטבל מפני שהוא עתיד להחזירו בדבר שלא נגמרה מלאכתו חיילי' דר' ירמי' מן הדא ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר לא אמר אלא בשביעית הא בשאר שני שביעית לא (פי' וא"כ מוכח דשבת קובעת אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתן) מה עביד לי' ר' ירמי' (והוא ט"ס וצ"ל מה עביד לי' ר' יוסי) להחזירו למקומו אי אתה יכול שהוא עושה מוקצה לפיכך נטבל וא"כ ניחא דנקט דווקא שבת דאו משום ששבת קובע אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו או משום דבשבת לא הוי מותרו חוזר דלהחזירו למקומו אי אתה יכול שהוא עושה מוקצה וא"כ כיון דניחא שפיר מאי דנקט בשבת א"כ לא צ"ל לדברי ר"א שאם תקנו לטבל שהוא מתוקן: בכל מערבין פרק שלישי

עירובין

(ה"ד) נתגלגל חוץ לתחום ונפל עליו גל או נשרף או תרומה ונטמאת כו' אם ספק ר' מאיר ור' יהודה אומר ה"ז חמר גמל. ר' יוסי ור"ש אומר ספק העירוב כשר כו' מהו ליתן לו אלפים אמה מעירובו לביתו, ר' בא בר ממל אמר נותנים לו ר' שמואל בר"י אמר אין נותנים לו ר' שמי אמר קומי ר' יוסה בשם ר' אחא מה פליגין כר' מאיר ברם כר' יודה כל עמא מודיי שנותנים לו ולא דמי חמר וגמל דר' מאיר לחמר וגמל דר' יודה. חמר וגמל דר"מ בעירובו אינו שלא זכה לו עירובו לעקור את רגליו מבני עירו והנה הירושלמי הזה אינו מובן וגם מה שנדחק הק"ע דאיירי בשבני עירו עירבו למקום אחר הוא תמוה עיי"ש ג

ע"כ נ"ל שצריך להגיה (כמו שביארתי בספרי נ"י (ס' טו) חמר וגמל דר"מ בעירובו אינו שלא זכה לו עירובו. כבני עירו שנתן דעתו לעקור את רגליו מבני עירו (וכמו דאיתא בירושלמי ופ"ג דקידושין ה"ג) חמר וגמל דר"י שלא נתן דעתו לעקור רגליו מבני עירו עכ"ל

ונראה לבאר הירושלמי עפ"י מה שהקשו התוס' בעירובין (דף מט) מאי לא אמר כלום, אמר רב לא אמר כלום כל עיקר דאפי' לתחתיו של אילן לא מצי אזיל. וכתבו התוס' דממקום רגליו עקר דעתו ותחת האילן נמי לא קנה לכך לא יזוז ממקומו וא"ת בפ' בכל מערבין (דף לה) גבי נתגלגל חוץ לתחום קאמר ספק ה"ז חמר גמל ויש לו מביתו עד עירובו אלפים אמה ולא אמר ולא יזוז ממקומו, ואומר ר"י דהתם בעומד בעירו לא עקר דעתי' מעירו ודעתו שאם לא יקנה שם שביתה שיהיה לו תחום ביתו. וא"כ איפשר לומר דתלי בפלוגתא דר"מ ור"י בעירובין (דף מה) מי שישב בדרך ועמד וראה הרי הוא סמוך לעיר הואיל ולא הי' כוונתו לכך לא יכנס דברי ר' מאיר ר"י אומר יכנס והטעם דר"י הוא כמו שכתב הרי"ף שאם היה יודע שהוא סמוך לעיר בודאי לא הי' קונה שביתה אלא עם בני העיר ואע"ג שלא קנה שביתה בפירוש עם בני העיר וע"כ לדברי ר"י לא הפסיד האלפים שמביתו לעירובו וכמו שכתבו התוס' דכיון שהוא עומד בעירו לא עקר דעתי' מעירו וע"כ לא הפסיד האלפים שמביתו לעירובו, משא"כ אליבא דר"מ לא אמרינן שמסתמא דעתו הי' להיות כבני עירו ע"כ הפסיד האלפים שמביתו לעירובו ג"כ

וע"כ אמר בירושלמי דלא דמי חמר וגמל דר"מ לחמר וגמל דר' יודה, והא דפליגי אם נותנים לו האלפים שמביתו לעירובו זהו רק אליבא דר"מ, ואע"ג דר"מ אמר שאם שבת בתוך התחום לא אמרינן שאם הי' יודע שהוא בתוך התחום הי' רצונו להיות כבני העיר היינו דווקא משום דהתם בתוך התחום ולא ידע מהעיר אבל הכא לא הפסיד האלפים שמביתו לעירובו כיון שהוא בתוך העיר ממש, אבל לר' יהודה ודאי לא פליגי דמה התם אמרינן דאם הי' יודע שהוא בתוך התחום קונה שביתה מכש"כ הכא שאם הי' יודע שאם נטמא עירובו או נשרף בודאי רצונו להיות כבני עירו וע"כ כיון שהוא ספק נותנים לו האלפים אמה שמביתו לעירובו

[ועוד איפשר לומר כמו דאמרינן בעירובין (דף נ"ב) ר"מ אומר כל שיכול לערב ולא עירב ה"ז חמר גמל ופריך והא תנינא חדא זימנא ספק ר"מ ור"י אומרים ה"ז חמר גמל אר"ש לא תימא טעמא דר"מ ספק עירב ספק לא עירב הוא דהוי חמר גמל אבל ודאי לא עירב לא הוי חמר גמל אלא אפי' ודאי לא עירב הוי חמר גמל ועיי"ש רש"י (דף נב) וזה לשונו ונראים הדברים דר"מ אכל מי שהוא עשיר פליג ובאומר שביתתי במקום פלוני מדקתני כל שיש בידו לערב כו' דאי ס"ד ר"מ עני משוי להאי, וטעמא משום דמספקא לן היכא ניחא ליה הואיל ולא אמר א"כ מאי כל כו' עיי"ש ברש"י ובעירובין (דף נב) כתב רש"י וללישנא בתרא דפרשינן דר"מ עשיר משוי ליה ואפ"ה הוי חמר גמל ולא כבני עירו, ש"מ דאפי' במקום שאין ספק כגון נתגלגל חוץ לתחום מבעוד יום דודאי לאו עירוב הוא אפ"ה לר' מאיר חמר גמל הוא דסילק עצמו בכונתו מאלפים של צד השני לביתו וההיא סתמא דקתני התם מבעוד יום אין עירובו עירוב דמשמע והרי הוא כבני עירו ר"י היא והא דלא עירב להו ותני בהדי סיפא דקתני ה"ז חמר גמל משום דר"י בסיפא מודה לר' מאיר אבל ברישא כבני עירו משוי לו ורישא ר"י היא עד כאן לשונו אלמא דלר"י הוא מחמת ספק אבל לר"מ אפילו ודאי לא עירב אפ"ה כיון דסילק עצמו בכוונתו מאלפים אמה של ביתו ע"כ הפסיד]

ובזה יתבאר הירושלמי מהו ליתן לו אלפים אמה מעירובו לביתו ר' בא ב"מ אמר נותנים לו ר"ש בר"י אמר אין נותנים לו ר"ש אמר קומי ר"י בשם ר"א מה פליגין כר"מ ברם כרבי יהודה כל עמא מודיי שנותנים לו ולא דמי חמר וגמל דר"מ לחמר וגמל דר"י חמר וגמל דר"מ בעירובו אינו שלא זכה לו עירובו כבני עירו שנתן דעתו לעקור את רגליו מבני עירו (כצ"ל) פי' דחמר וגמל דר"מ אינו מצד ספק אלא מצד שנתן דעתו לעקור את רגליו מבני עירו וע"כ אין נותנים לו אפי' האלפים שמביתו לעירובו. דבזה ליכא ספק דהא ממ"נ יש. אעפ"כ אין נותנים לו אפי' האלפים שמביתו לעירובו ג"כ