נועם ירושלמי על מועד לג

נימא מתוך שהותרה חרישה לצורך כיסוי הותרה נמי שלא לצורך משום דזה לא מקרי חרישה אפי' לר' יהודה וע"כ א"ר מנא מיליהון דרבנן מסייעין לר' יוסי דמר ר' חייא בשם ר' יוחנן דג שסחטו אם לגופו הרי זה מותר אלמא דאפי' לר' יהודה נמי לא אמרינן דהרי סחט מ"מ [וכן הביאו התוס' שהבאתי תחילה בשבת (ד' ע"ג) בד"ה וצריך לעצים נראה דאפי' לר' יהודה דמחייב במלאכה שא"צ לגופה בעינן צריך לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה כו' וכדאמר ר' יוחנן לקמן בשבת (ד' קמ"ה) א' כבשים וא' שלקות שסחטן לגופן מותר למימיהן חייב חטאת ואמאי שרי לגופן ליהוי כמלאכה שאצ"ל אלא טעמא לפי שאין דרך דישה בכך וכן אומר בירושל' א"ר מנא מיליהון דרבנן מסייעין לר' יוסי (פי' דאפילו לר' יהודה לא הותרה חרישה כדרכה דמר ר' חייא בשם ר' יוחנן דג שסחטו אם לגופו ה"ז פטור אם להוציא ציר חייב אלמא דאפי' לר' יהודה נמי אינו חייב משום סחיטה אם סחט לצורך גופן וכמו שהביאו התוס' ראי' מזה וכמו שביארתי]

וע"ז אומר ואפי' תימא דר"ש היא דמר (פי' שאמר כר"ש) ברם כרבנן מ"מ הרי סחט מכל מקום הרי הוצא ציר (פי' דר' אחא דאמר דר' שמעון היא אבל לר' יהודה הוי חורש). יתרץ דהא דאמר ר' יוחנן דג שסחטו אם לגופו ה"ז פטור אם להוציא ציר חייב זהו רק אליבא דר"ש ברם כרבנן (פי' לר' יהודה שסובר דמלאכה שא"צ לגופה חייב הרי סחט מ"מ הרי הוציא ציר מ"מ) [וע' בתוס' פסחים (דף מ"ז) בד"ה כתישה ביו"ט מישרי שרי כו' ומפרש רשב"ם הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור לא משום דחי' קאמר אלא דאז לא צריך לחרישה אלא לעפרה ופטור דהחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור משום דהוי מלאכה שאצ"ל והשתא פריך שפיר כתישה ביו"ט דכתישה הוי כטחינה וצריכה לגופה היא שמתכוין לעשות עפר כו' וקשה לר' יהודה הא דחופר גומא פטור היינו דוקא בבית דמקלקל הוא כו'] ולפי מה שביארתי הירושלמי חלוקים בזה ר' יוסי ור' אחא אם לר' יהודה הוי חרישה כדרכה משום דסובר דמלאכה שאצ"ל חייב או דאפי' לר' יהודה נמי פטור וכמו שבארתי ודו"ק

והא שכתבו התוס' (שם) דהא דפריך שם ואי אמרת אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור ומפרש הרשב"ם שהוא משום דהוי מלאכה שאצ"ל ומקשה מזה על מתניתין דיש חורש הלם א' וחייבין עליו משום שני לאוין. והירושלמי אומר דלא תקשי מחמת שלא הותרה חרישה כדרכה ולפי מה שביארתי הוא מחמת מלאכה שאצ"ל אפי' לר' יהודה ולמאי דאמר ר' שמי הוא אליבא דר"ש א"כ מוכח דאם הוא פטור מחמת שאצ"ל לא קשה מידי אך הטעם הוא משום דהש"ס דילן מקשה דנימא הואיל ע"כ פי' הרשב"ם דהקושי' הוא דנימא הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור ואי לא צריך לחרישה אלא לעפרה פטור עלי' אבל הירושלמי מקשה דנימא מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כמו דאמר ר' יוחנן גבי המבשל נבילה ביו"ט שאינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט וע"ז הקשה מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט וע"ז משני דלא דמי דמבשל הותר לצורך אכילה משא"כ הכא שלא הותר החרישה כדרכה וא"כ לא הותרה חרישה אבל הש"ס דילן מקשה דנימא הואיל וע"כ מקשה כיון דמ"מ מותרת חרישה לצורך כיסוי א"כ נימא הואיל ודו"ק

[והנה ובפ"ק דביצה ה"ג) אומר שם בירושלמי חברי' אמרין שמצות עשה דוחה למצוה בל"ת ואפשר לומר שזהו תירוץ על מה שמקשה תחילה על דר' יוחנן דאמר המבשל נבילה אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט. מעתה החורש אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט וע"ז אומר חברי' אמרין שמ"ע דוחה לל"ת וא"כ כיון דהוי בדרך דחי' ע"כ לא אמרי' מתוך כיון שלא הותר רק בתורת דחי' אבל הש"ס דילן מקשה דנימא הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור אפי' לפי' המפרשים דמטעם דחי' היא דאתי עשה ודחי ל"ת מ"מ לא לילקי דנימא הואיל משא"כ לשיטת הירושלמי דמקשה מחמת מתוך כמו דאמר ר' יוחנן גבי המבשל נבילה שאינו לוקה לר' יוחנן. ע"כ אומר חברי' אמרין שמ"ע דוחה לל"ת וע"כ כיון שהוא רק בדרך דחי' ולא בתורת היתר ע"כ לא אמרינן מתוך ודו"ק ועיין בספרי נחלת יהושע (ס"ד) ובפ"ק דביצה (ה"ג) מה שביארתי ע"ז ודו"ק: ועיין לקמן (פי"ב ה"ב) ושם יתבאר עוד בזה]

(שם) הצד חלזון ופוצעו אית תניי תני חייב שתים אית תניי תני אינו חייב אלא אחת מאן דאמר שתים א' משום צד ואחת משום נטילת נשמה ומאן דאמר אחת היידא משום נטילת נשמה ולית ליה צידה (פי' ולית ליה צידה כיון דסובר דבחלזון לית ביה צידה א"כ לית ליה צידה (פי' בתמיה) והא צידה הוא מאבות מלאכות). והיכן מצינו במשכן שהיה בו צידה דהא בעורות אלים מאדמים לא שייך צידה דבבהמות לא שייך צידה וע"ז אומר ואתי כהיא דאמר ר' אלעזר בר' יוסי ר' אבהו ור"ש בן לקיש בשם ר' מאיר מין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה. ר' אבין אמר קרש היה שמה הני ר' הושעיא דחדא קרן ותיטב לה' משור פר מקרין מפרים מקרן כתיב

עוד (שם) השוחטו רשב"ל אמר לית כאן שחיטה שחיטה תולדת חבורה היא ולמה לא תנינתה עמהון אלא בגין דתנינן סדר סעודה תנינתה עמהון. והוא כמו דאמרינן (פ"ב דשבת ה"ה) דאמרינן התם ניחא הבערה (פי' דחייב אעפ"י שהוא מקלקל) חבורה אב שלה לצורך (פי' חבורה אב שלה דהיינו שחיטה היא לצורך) והיא שלא לצורך. וא"כ איך אמר דמקלקל בחבורה חייב. ר' יוסי בר' בון אמר אתפלגין ר' אלעזר ור' יוחנן חד אמר שחיטה עיקר וחבורה תולדה וחורנא מחליף (פי' שהחבורה הוא האב וע"כ חייב אפילו במקלקל בחבורה. ושחיטה תולדה) וע"כ אומר רשב"ל לית כאן שחיטה שחיטה תולדת חבורה וחבורה היא האב (דלא כהפ"מ שם)

עוד שם והמעבדו מה עיבוד היה במשכן שהיו מסרטטין בעורות מה מסרטטין לון מסרגלין לון ואתי כהיא דא"ר שמואל בשם רבי אבהו מותר לעשות אוהלים מעור בהמה טמאה

והנה המפרשים הק"ע והפ"מ והגליון פירשו בדחוקים גדולים הא דמותר לעשות אוהלים והק"ע כתב דלא נימא דאסור לעשות אוהלים מעור בהמה טמאה משום דכתיב וטמאים יהיו לכם והפ"מ פירש דאוהלים מעור בהמה טהורה נקרא אוהלים דממשכן למדו ובמשכן היה מעור בהמה טהורה דתחש מין טהורה היה ועל כן מותר לעשות אוהלים מעור בהמה טמאה וכלומר שאינה מטמאה טומאת אוהלים והפירושים הם דחוקים מאוד

ע"כ נראה לי שנתחלפו השיטות בירושלמי וצריך להגיהו (וכצ"ל) על הא דאמר תחילה ולית ליה צידה וכמו שביארתי דכיון דבחלזון לא היה בה צידה א"כ היכן היה צידה. וע"ז אומר ואתי כהיא דאמר ר"א בי ר' יוסי ב"ר אבהו ורשב"ל בשם ר' מאיר מין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר כו' וא"כ היה צידה

ואח"כ צריך לומר ואתי כהיא דאמר ר' שמואל בשם ר' אבהו מותר לעשות אוהלים מעור בהמה טמאה פי' שהוא כמו דאמרינן בירושלמי (פ"ב דשבת ה"ג) ר' אלעזר שאל מהו לעשות אוהל מעור בהמה טמאה (פי' אם מטמא טומאת אוהלים כמו עור בהמה טהורה. וא"כ אינו יכול לעשות אוהל מעור בהמה טמאה דהיינו לחברו ולעשות אוהל דכיון דמטמא טומאה אוהלים א"כ אינו חוצץ וכמו שכתבו התוס' בשבת (ד' כז) בד"ה ואין מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן והא דאמר בפ"ק דף י"ז) ועל עצמן בכל שהן משמע דכל הכלים נעשים אוהל לקבל טומאה מחמת אוהל הכא מיירי בדבר הקבוע שחיברו לקרקע אע"ג שמתחילה היה בגד כיון שחברו לאוהל בטל מתורת בגד ואין מיטמא אלא פשתן אע"ג שהוא מחובר כדכתיב והזה על האוהל וכו' וקשה לר"י דתנן באהלות (פ"ח) אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה כו' והסדינים שהם עשוים אוהלים ואיך חוצצין סדינים של פשתן בפני הטומאה וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. וי"ל דמיירי בסדינים של משי וקבועים שאינם מטמאים)

וע"ז אומר ר' אלעזר שאל מהו לעשות אוהל מעור בהמה טמאה (פי' אם יכול לשום אוהל על הטומאה מעור בהמה טמאה והוא שאם הוא עצמו מטמא טומאת אוהלים א"כ אינו יכול לעשות אוהל על הטומאה מעור בהמה טמאה דכל דבר שהוא מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וכן אמרינן בש"ס דילן בשבת (ד' כח) בעי ר' אלעזר עור בהמה טמאה מהו שיטמא טומאת אוהלים מאי קא מיבעי' ליה אמר רב