נועם ירושלמי על מועד קצג

בלבד אבל לא קאמר דמצוה בראשון ואיפשר לומר דסובר הירו' דהטעם הוא משום דשעיר של זוג ראשון לא נראה לשלוח עד שגמרו כל מתנות שבפנים וכשגמרו נראה אחרון כראשון ועוד יש לומר דהא דאמרינן בש"ס דילן ביומא (שם) שמצוה בראשון היינו על מה דבעי מיני' רבא מר"נ כמה שעירים משלח ופירש"י אם נשפך דם השעיר לאחר שגמר מתנות פנים והוצרך להביא שנים ולהגריל עליהם ושחט את של שם כו' וא"כ בתחילה כשהפריש שנים ולא הי' נשפך הי' צריך לשלוח את שעיר המשתלח שהי' בתחילה וע"כ אפי' כשנשפך אח"כ ע"כ סובר דמצוה בראשון אבל הירושלמי אומר הגריל שלשה ליתן מא' על הבדין מא' כו' וא"כ בתחילה כשהפריש זוג ראשון הוא ליתן מא' על הבדין א"כ לא הופרש השעיר הראשון רק על התחלת הכפרה ולא על גמר הכפרה ע"כ לא אמר שמצוה בראשון כמו דאיתא בש"ס דילן ביומא (שם) אלא או שכולם משתלחים או אותו כגומר הכפרה

וא"כ כיון שהוכחנו שמצוה בראשון א"כ אמאי קאמר דאלו הם הראשוני' היינו שהגיעו ליד גזברין תחילה ואם נאמר דמיירי דנמצאו קודם שנתרמה התרומה א"כ בעידנא דאתחזאי לקרבן אתחזאי תרווייהו ואפ"ה קשה דאמאי הוא מצוה אותו שהגיעו ליד גזבר תחילה

ע"כ נ"ל שזה תלוי בזה דאי אמרינן דל"ר יוחנן שאומר דחייב באחריותו עד שימסור ליד הגזבר הוא משום דלא ס"ל כר"ל דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וא"כ כיון דדומה לקדושת ב"ה כל זמן שלא לקחו מהם הקרבנות א"כ אם נגנבו או נאבדו פקע מהם הקדושה וכמו דס"ל לרב בחולין (ד' קל"ט) דאמרינן שם אמר לך רב דווקא קא פטרי משילוח כגון פירות שובכו דקדשי מזבח נינהו דכיון דקדשי קדושת הגוף לא פקעה קדושתיי' מינייהו אבל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית דלאו קדשי מזבח דקדושת דמים בעלמא הוא כיון דמרדה פקעה קדושתי' וחייבת בשלוח וא"כ כיון דפקעה קדושתי' א"כ כשנמצאו או שהחזירום הגנבים דאמרינן דאלו ואלו שקלים א"כ הרי הם קדושים מכאן ולהבא אבל תחילה כשאבדו או שנגנבו כבר פקע הקדושה. ע"כ אומר אלו שהגיעו לגזברים תחילה. אבל אי אמרינן דר' יוחנן נמי סובר דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אלא שר' יוחנן סובר דאם מטי פסידא להקדש לא אמרינן כל היכא דאיתא כו' וע"כ מתחייב באחריותו א"כ אלו הם הראשונים אלו ששילחו בני העיר כיון דלא פקעה קדושתייהו כשנגנבו או שנאבדו תחילה ודו"ק: התרומה פרק רביעי

שם (ה' ד') רב הונא בשם רב ר' אבהו בשם ר' יוחנן קדשי בדק הבית שפודן תמימים יצאו לחולין מתניתא אמרה כן ולדם וחלבן מותר לאחר פדיונם ר' חזקי בשם רב חסדא שפודן תמימים והוממו (והוא ט"ס וצ"ל) תיפתר שהוממו ופדאן וכן הגיה הגר"א) ר' יוסי בשם רב חסדא מתניתא אמרה כן וולדן וחלבן אסור לאחר פדיון (צ"ל משא"כ בקדשי ב"ה) וכן הגיה הגר"א)

והנה צריך לבאר הירושלמי דאמר קדשי ב"ה שפדאן תמימים יצאו לחולין הא איתא בתמורה (ד' ל"ג) המפריש תמימי' לב"ה כשהן נפדין אינו נפדין אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם וכן תנן ההם המקדיש נכסיו והיו בהן בהמה ראויה לגבי מזבח זכרים ונקבות ר"א אומר זכרים ימכר לצרכי עולות ונקבות לצרכי זבחי שלמים ודמיהם יפלו עם שאר נכסים לב"ה כו' אלמא אע"ג דר"א סובר דסתם נכסים נב"ה אפילו הכי אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקיבות ימכרו כו' אלמא אף דאקדשינהו לב"ה אפ"ה זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות לצרכי זבחי שלמים וא"כ בודאי מוכרן תמימים

[ואיפשר לומר דהירושלמי סובר דהא דצריך למסור לצורך קרבנות הוא רק מדרבנן כמו דאיתא במנחות (ד' ק"א) אמר ר"פ אי שמיעא ליה לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים לב"ה אין פודין אותו אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם ואע"ג דקדושת דמים נינהו אין נפדין הואיל וטהורים כו' לאו אמרת התם כיון דלא שכיחו לא מפרקי ה"נ כיון דשכיח מומין דפסלו אפי' בדוקין שבעין נמי פסלו הילכך לא שכיחי. וא"כ משמע שהיא מדרבנן כמו שפירש"י דילמא לא ימצאו גזברים לצורך עבודה וכן כתב המ"ל ברמב"ם (פ"י מ"ה ערכין ה"ה) יש להסתפק בדין זה דדבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם אם הוא מן התורה או מדרבנן כו' ויש לתמוה דמסוגיא דמנחות (ד' ק"א) מוכח בהדיא דז"א אלא מדרבנן משום מומין דפסלו בבהמה דאפי' בדוקין שבעין נמי פסול מש"ה גזרו רבנן שלא יהיו נפדין כי אם למזבח כו' עכ"ל אך מהתוס' דגיטין (ד' ל"ח) משמע שהוא מדאורייתא שהתוס' ד"ה גופיה כו' כתבו וי"ל כדפי' בקונטרס בסמוך דאפי' אמר כן בהדיא שהיה קדוש למכור יצא לחירות מידי דהוי אמתפיס תמימים לב"ה דאינו יוצא מידי מזבח לעולם אלמא דאפי' בעבד נמי אמרינן דיוצא לחירות מהאי טעמא וא"כ משמע דהוי מדאורייתא וע"כ אי אמרינן דהוי מדרבנן א"כ הא דתנן ר"א אומר זכרים ימכרו לצרכו עולות ונקיבות כו' ודמים יפלו עם שאר נכסים לב"ה הוא רק מדרבנן וכן הא דתניא בתמורה (ד' ל"ג) המתפיס תמימים לב"ה כשהם נפדין אין נפדין אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם הוא רק מדרבנן וע"כ פליגי בקדשי ב"ה שפודן תמימים דהיינו אם עבר ופדאן לשם חולין אי הוי פדיון שפדאן תמימים והוא דוחק]

וע"כ נ"ל דר' אבהו בשם ר' יוחנן שסובר דקדשי ב"ה שפדאן תמימים יצאו לחולין לית לי' הך ברייתא דהמתפיס תמימים לב"ה כשהם נפדין אינו נפדין אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם ואיפשר דסברי כמו דאיתא בתמורה (ד' י"ט) דהקדיש זכר לדמיו רב כהנא אמר קדיש קדושת הגוף רבא אמר אינו קדיש קדושת הגוף. והא דתנן ר"א אומר המקדיש נכסיו כו' זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקיבות כו' ודמיהם יפלו עם שאר נכסים לב"ה כבר תירצו תוס' בבכורות (ד' י"ד) בד"ה הקדיש כו' ומיהו נראה לר' אליעזר למי דאמר התם זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ודמיהם יפל לשאר נכסים לב"ה לפי מה שהיה רבא רוצה לומר מתחילה התם בההיא פרקין המקדיש זכר אין קדוש קדושת הגוף ל"ק ליה מידי מתניתין דשקלים דיש לחלק בין מקדיש נכסיו סתם לפירש בהדי' מדמיו וא"כ איפשר לומר דפליגי בזה בירושלמי דר"ה בשם רב ר' אבהו בשם ר' יוחנן סברי דקדשי ב"ה נפדין תמימים דכיון דאינו קדוש רק קדושת דמים לא קדשי קדושת הגוף ע"כ נפדין תמימים

וע"ז אמר מתניתא אמרה כן וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונם והנה כל מפרשי הירושלמי הק"ע והפ"מ והת"ח פירשו את הירושלמי הזה בדוחק

ע"כ נ"ל לבאר שמביא ראיה דקדשי ב"ה נפדין תמימם דהא תנן בבכורות (ד' י"ד) כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין לגוז וליעבד ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונו ואיתא שם ולדן וחלבן מותר ה"ד אלימא דאיעבר ואתיליד לאחר פדיונו פשיטא חולין נינהו אלא דאיעבר לפני פדיונן ואתילד לאחר פדיונן כו' וא"כ אי אמרינן דכיון דהקדיש לדמיו קדוש קדושת הגוף א"כ אף שהקדשים עצמם קדום להם מום קבוע להקדישן אפ"ה איך מותרין הולדות דכיון דהולדות הם תמימים א"כ הם קדושים קדושת הגוף בשלמא אמותיה' אינם יכולי' להקדש קדוש' הגוף דהא קדים מומן להקדישן אבל הולדות איך הם מותרין

[ואיפשר לומר דירושלמי מקשה דאפי' אם נאמר דוולדן וחלבן מותר לאחר פדיונם היינו דאיעבר לפני פדיונם ואתיליד לאחר פדיונם דהועילה לו פדיון אמו וע"ז מקשה הירושלמי דאיך הועילה לו פדיון אמו אי אמרינן דכיון דקדוש לדמים קדוש קדושת הגוף כו' א"כ איך מהני פדיון להעובר. ובפרע לר' יוחנן דסובר דתם במעי בעלת מום קדוש קדושת הגוף וכמו דאיתא בתמורה (דף י"א) איתמר בר פדא אמר אין קדושה חלה על עוברים ור' יוחנן אמר קדושה חלה על עוברין ומסיק התם (ד' י"א) אמר אביי תם במעי תמימה ד"ה קדוש גופי' אלא כי פליגי בבעלת מום דבר פדא סובר כיון דאמו נמי לא קדיש גופא איהו נמי לא קדיש אלא לדמי' ר' יוחנן סבר עובר לאו ירך אמו הוא ואע"ג דאמי' לא קדשה לגופי' ולד מיהא קדיש לגופי' וע"כ מקשה הירושלמי דאיך ולדותיהם מותרים אי אמרינן דהמקדיש לב"ה אעפ"כ קדוש קדושת הגוף א"כ הולד נמי קדוש קדושת הגוף וא"כ איך הולדות מותרין

והנה איתא שם בבכורו' (ד' י"ד) הא לפני פדיונן אסורין נפדין תמימים או אין נפדין תמימי' ת"ש המתפיס בעלי מומין קבועון לגבי מזבח וילדו ומכרו אין צריכין מום שאין קדושה חלה עליה שלא יהא טפל חמור מן העיקר טעמ' שלא יהא טפל תמור מן העיקר הא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף מסייע ליה לרבא דאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף אבל הירושלמי לא ס"ל הטעם דשלא יהי טפל חמור מן העיקר וכמו דאיתא בתמורה ד' י"א ושם) דר' יוחנן סובר דעובר לאו ירך אמו ואע"ג דאמו לא קדשה לגופה הולד מיהא קדוש וע"כ פריך מהא דתנן ולדן וחלבן מותר

וע"כ משני שם בירושלמי ר' חזקי' כו' תיפתר שפודן תמימים והוממו והגר"א הגי"ה שהוממו ופדאן. והא דמותרים הוא ע"י פדיון: