נועם ירושלמי על מועד קע

הפטרות הוא חוזר הפטרה בחול מי איכא וא"כ מוכח דמפסיקין לפרשיות) אלמא דלהירושלמי משמע דמפסיקין לגמרי בר"ח שח בשבת שאין קורין רק בר"ח

[ואיפשר דשאל לר' ירמיה ור' ירמיה השיב לו והכל הוא לשיטתיה דר' ירמיה דאיתא בירושלמי (ספ"ה דסוטה) מוספי שבת ומוספי ר"ח מי קודם ר' ירמיה סבר מימר מוספי שבת ומוספי ר"ח מוספי ר"ח קודמין חייליה דר' ירמיה מן הדא שירו של שבת ושירו של ר"ח שירו של ר"ח קודם אמר ר' יוסי שני' היא דאמר ר' חייא בשם ר' יוחנן כדי לפרסמו ולהודיע שהוא ר"ח כיצד הוא עושה שוחט מוספי שבת ואומר עליהן שירו של ר"ח. ברה הכא מוספי שבת ומוספי ר"ח מוספי שבת קודמין על שם כל התדיר מחבירו קודם את חבירו וביארתי בספרי נועם ירושלמי על מה שהקשה הק"ע דהא מתניתין היא בזבחים (ד' פ"ט) מוספי שבת קודמין למוספי ר"ח. וכתבתי בספרי נועם ירושלמי דאיפשר דר' ירמיה סובר דהא דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם היינו דוקא אם רוצה לקיים שניהם אבל אם לו רק א' מהם איפשר דאינו קודם וכה"ג כתבו התוספות בשבת (ד' כ"ג) לענין הפטרות דר"ח ודחנוכה. וא"כ איפשר דמתניתין מיירי אם יש לו שניהם ע"כ תמיד קודם משא"כ אם אין לו כדי שניהם ע"כ מוספין של ר"ח קודם עיין שם שהארכתי בזה]

וא"כ איפשר לומר דמוספי ר"ח קודם משום דהוי מקודש ואע"ג דאמרינן בזבחים (דף צ"א) ת"ש מוספי שבת קודם למוספי ר"ח ומשני אטו ר"ח למוספין דידי' אהני למוספי שבת לא אהני וא"כ לא הוי מקודש לגבי תמידין כיון דמהני לתמידין ג"כ אך זה אינו דהירושלמי אזיל לטעמי' שסובר דלא מהני וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ז דיומא) והבאתי בספרי נחלת יהושע (ס' כ"ה) אתי דר"א כב"ש כמה דב"ש אומרים תדיר ומקודש מקודש קודם כן ר"א אומר תדיר ומקודש מקודש קודם האיך עבידא עבודת היום מקודשת ומוספי היום תדיר עבודת היום קודמת למוספי היום וכן בירושלמי (פ"ז דנזיר) אתי דר"א כבית שמאי כמה דבית שמאי אומרים תדיר ומקודש תדיר קודם והוא ט"ס וצ"ל) מקודש קודם וכתבתי שם דהירושלמי פליג אהא דאמרינן בזבחים (דף צ"א) אטו שבת לברכת היום אהני לברכת היין לא אהני וכן אמרינן התם אטו שבת לתפילת מוספין אהני כו'

וא"כ איפשר לומר לכאורה דסובר ר' ירמי' ג"כ דמפסיקין לר"ח היינו שאין קורין רק בדר"ח ודמי להא דד' פרשיות דלמ"ד לסדר פרשיות הוא חוזר מפסיקין לגמרי

ובזה יתבאר הירושלמי שאח"ז יצחק סחורה שאל לר' יצחק ר"ח שחל להיות בחנוכה במה קורין א"ל קורין ג' בר"ח וא' בחנוכה ר' פנחס כו' קורין ג' בחנוכה וא' בר"ח להודיעך שלא בא הרביעי אלא מחמת ר"ח. בר שלמי' ספרא שאל לר' מנא הגע עצמך שחל ר"ח של חנוכה להיות בשבת ולא שבעה קרואין הן אינון אית לך מימר שלא בא הרביעי אלא מחמת ר"ח א"ל והדא שאילתא דספרי ונדחקו המפרשים בזה על שא"ל והדא שאילתא דספרי וא"כ לפי מה שביארתי הי' אפשר לומר לכאורה מאי מקשה בר"ח של חנוכה להיות בשבת דהא שבעה קרואין אינון דהא איפשר לומר דקרו תלתא בחנוכה ורביעי בר"ח שלא בא הרביעי אלא מחמת ר"ח. ואח"כ קרו תלתא בענינא דיומא מחמת שהם באים מחמת כבת שצריך לקרות ז' ואע"ג דשבת הוא תדיר אעפ"כ כיון דאמרינן דבר"ח שחל בחנוכה צריך לקרות ג' בחנוכה שלא בא הרביעי אלא מחמת ר"ח ה"נ השאר דקרו עד שבעה קורין בשל שבת דלא באו אלא מחמת השבת אך לפי מה דבעי ירמי' ספרא לר' ירמי' ר"ח שחל להיות בשב במה קורין והשיבו שא"צ לקרות רק בר"ח. וע"ז מקשה דא"כ ר"ח של חנוכה שחל להיות בשבת דצריך לקרות שבעה קרואים בשבת וא"כ איך יקראו ג' בחנוכה וד' בשל ר"ח. וא"כ אין בזה הטעם דלא בא הרביעי אלא מחמת ר"ח דהא קורין ארבעה וע"ז א"ל הדא שאילתא דספרא (פי' זה שייך לשאילתא דשאל ר' ירמי' ספרא מר' ירמי' והשיבו א"כ א"צ לקרות רק בשל ר"ח ולא בשל שבת

[אך עכ"ז נראה לי שלא יחלוק הירושלמי על שיטת הש"ס דילן והירושלמי נמי סובר דהא דשאל לו במה קורין היינו אם צריך לקרות של ר"ח ג"כ או דמפסיקין רק להפטרות והשיבו דצ"ל בר"ח ג"כ. והא שא"ל והדא שאילתא דספרי פי' שא"ל שאין זה שאילה דלא אמר רק בר"ח שחל להיות בחול שיש בו להודיעך שלא בא הרביעי אלא מחמת ר"ח וע"ז א"ל והדא דמילתא דספרי דר' ירמיה ספרא שאל לר' מנא כו' ע"ז השיבו שאין זה שאילה אבל שבת ור"ח בודאי קרינן תחילה בשל שבת ואח"כ בר"ח

וכן איתא בירושלמי (ספ"ג דמגילה) ר' יוסי בר' בון תמנתי פסוקיא אחריא דמשנה תורה טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן ומשני לכן צריכה, ר"ח שחל להיות בשבת (ופי' הק"ע לא נצרכה אלא כשחל ר"ח בשבת שמסיים התורה ואז קורא ר"ח אחר שמונה פסוקים וע"כ קמ"ל דצריך שיברך אחריהן ואע"ג שצריך לקרות אח"כ בר"ח וכתב הק"ע וזה היה בימיהם שלא קראו כל שבת כמו שאנו עושין כו' רק שיקראו כל שבת כ"א פסוקים כדאמרינן במגילה (ד' כ"ט) לבני מערבא דמסקו לדאורייתא בתלת שנין אלמא דסובר הירושלמי ג"כ דקרו בענינא דשבת ואח"כ בענינא דר"ח ודו"ק: הקורא עומד פרק

רביעי

(ה"ד) אין פורסין על שמע כו' ובקרקעות תשעה כו' וכהן ואדם כיוצ' בהן כו' עד כדון במקדי' גופה של שדה אמר דמי שדי עלי נשמעינה מן הדא ערכים המטלטלין בג' ויש ערכים שאינן מטלטלין ר' יעקב בר אחא כו' האומר הרי ערכי עלי ובא לסדרו מן הקרקע שמין לו בעשרה מן המטלטלין שמין לו בג' האומר הרי ערכי עלי אינו כאומר דמי שדי עלי (פי' וכמו דבאומר ערכי עלי אם בא לגבות מן הקרקע שמין לו בעשרה ה"נ באומר דמי שדי עלי) אבל אם אמר הרי עלי מנה להקדש שמין לו בג' לכשיעשיר נידון בהשיג יד

והנה הירושלמי הזה צריך ביאור והק"ע לא ביארו כלל ויתבאר עפ"י מאי דאמרינן בסנהדרין (דף ט"ו) ר' אבהו אמר באומר ערכי עלי בא לגבות כהן ממנו מטלטלין בג' קרקעות בעשרה א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא בשלמא לאפוקי מהקדש בעינן שלשה אלא לעיולי להקדש שלשה למה לי א"ל סברא הוא מה לי עיולי מה לי אפוקי אפוקי מאי דילמא טעי עיולי נמי דילמא טעי (ופירש"י דילמ' טעי ויקחנו להקדש יותר משוי')

והנה בירושלמי מוכח דאינו סובר כשיטת הש"ס דילן דקרקע אם גובין ממנה צריך לשום בעשרה א"כ מאי מייתי ראי' לענין דמי שדי עלי שאומר והאומר דמי ערכי עלי אינו כאומר דמי שדה עלי. דהא דהאומר ערכי עלי בעי עשרה היינו אם בא לגבות מן הקרקע כמו דאיתא בירושלמי האומר הרי ערכי עלי ובא לגבות מן הקרקע שמין לו בעשרה מן המטלטלין גובין לו בג' וא"כ הא דבעי עשרה הוא מפני שגובין מן הקרקע ומה לי אפוקי מה לי עיולי. אלא ודאי דהירושלמי פליג על שיטת הש"ס דילן וסובר דהטעם דהאומר ערכי עלי כיון דס"ל דאדם אפי' בן חורין הוי נמי כקרקע וכמו שאבאר לקמן גבי הא דאמר ואדם דהכא בן חורין הוא ועיין במגילה (דף כ"ד) ובפ"ג דקידושין (דף ח') וע"כ אם אמר ערכי עלי ובא לגבות מן הקרקע שמין בעשרה משום דהאומר ערכי עלי ואדם אפי' בן חורין איתקש לקרקע וע"כ כיון שאמר ערכי עלי בעי עשרה וע"כ פשיט מזה להאומר דמי שדי עלי אעפ"י שאינו מקדיש גופה של שדה אפ"ה בעי עשרה כמו האומר ערכי עלי [והא דאמר דאם לסדר מן המטלטלין שמין לו בג' יתבאר לקמן]

אך דצריך לבאר הא דאיתא בירושלמי אבל אם אמר הרי עלי מנה להקדש שמין לו בג' לכשיעשיר נידון בהשיג יד וכבר הקשה הק"ע מהא שכתב הרמב"ם (פ"ג מה' ערכין) וכן האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי אינו נידון בהשיג יד כו' שמחייבי דמים כו' וכתב הכ"מ דמבואר בהדי' בערכין דמפרש אינו נידון בהשיג יד ומשמע דהוא הדין לחייבי דמים דהוי ליה מפורשים ותימא דהכא משמע ומפרש דקאמר דמי שדי עלי אינו נידון בהשיג יד כמו האומר ערכי עלי. ואיפשר שפי' הסוגיא בענין אחר עכ"ל והנה מה שתמה על הרמב"ם באמת הוא קשה מהא דאיתא בערכין ת"ר חומר בנדרים מבערכין שהנדרים חלין על בהמה חיה ועוף ואינם נידונים בהשיג יד משא"כ בערכין כו' וא"כ אם אמר דמי שדי עלי או הרי עלי מנה לבדק הבית. כן הרי זו נדרים ובנדרים אינם נידונים בהשיג יד]

ע"כ נראה לי שיש (ט"ס וחילוף השורות בירושלמי וכצ"ל) ר' יעקב בר אחא כו' האומר ערכי עלי ובא לסדרו מן הקרקע שמין לו בעשרה מן המטלטלין שמין לו בג' לכשעשיר נידון בהשיג יד אבל אם אמר הרי עלי מנה להקדש שמין לו בג' (פי' שמפרש הטעם הא דערכין המטלטלין הוא בעשרה הטעם הוא מפני שערכין הוי כמו שאמר דמי עלי אלא שבערכין נתנה התורה קצבה ועל כן כיון דאדם אפי' הוא בן חורין איתקש לקרקע לשיטת הירושלמי ע"כ צריך עשרה אבל אם בא לגבות