נועם ירושלמי על מועד קלט

מטמאין אוכלין ומשקין שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין אלא דתחלה הי' סבור הירושלמי דמטמא טומאת אוכלין אפי' קודם שפירשו האימורים וע"ז קאמר דקודם שפירשו האימורים אינם עומדין עדיין לצאת וע"כ אינם מטמאין האימורים אלא לאחר שפירשו עומדים לצאת וע"כ מטמאין אוכלין ומשקין מפני שסופן לטמא טומאה חמורה וכמו דאמרינן בש"ס דילן בזבחים (דף ק"ה) בעי ר' אלעזר פרים ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו אוכלין ומשקין בפנים כבחוץ מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי או לא בתר דבעיא הדר פשטה מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי] וע"כ אומר דהא דר"א שאל פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו אוכלים בלא הכשר היינו דוקא בשפירשו האימורים דאז עומדים לצאת אבל קודם שפירשו האימורים אינם עומדים לצאת וא"כ לא קשה מידי שיטמאו את אימוריהם דהא קודם שפירשו אין מטמא טומאה אוכלין וע"ז אומר ואפי' תימא לא פירשו אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולהטמאות ממנו וכבר ביארתי בספרי א"ה (דרוש ג') דלכאורה איפשר לפרש בפשיטות דאעפ"י שסופן לטמא טומאה חמורה אעפ"כ לא אמרינן שיהא זה גרעון לגבי פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שיטמא מחמת זה האימורין]

אך הק"ע רצה לומר דקאי על אימורים שיטמאו מפרים ושעירים הנשרפים וע"כ משני כיון דקא מטמא מחמת האימורין ע"כ אין האימורים מקבלין טומאה מהם. ולכאורה הוא המו' שכתב דמטמ' מחמת האימורים דהא קיי"ל דהקטרת אימורי' לא מעכבא וא"כ איך אמרינן דהא דמטמא הוא מחמת האימורים דהא קיי"ל דהקטרת אימורים לא מעכבא ואיפשר לומר דשאני הכא דאע"ג דבכל מקום הקטרת אימורים לא מעכבא אעפ"כ בפרים ושעירים הנשרפין הקטרת אימורין מעכבא כמו דאמרינן (שם) בירושל' ר' שמיי בעי אבדו האימורין מהו לזרוק את הדם על הבש' ולא שמיע דאמ' ר' לעזר שלא חישב לא לאכיל' אדם ולא לאכיל' מזבח (פי' דע"כ אין זורקין עליהם את הדם כמו דאמרינן בפסחים (דף ע"ט) כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהם כזית בשר או כזית חלב זורק עליהם את הדם והיינו משום דזורק על הבשר שהוא אכילת אדם או על החלב שהוא אכילת מזבח משא"כ בפרים ושעירים הנשרפין אם אבדו האימורין אין זורקין עליהם הדם משום דאינם עומדים לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח) וע"כ כיון דהאימורים גורמים לזרוק עליהם הדם ועי"ז הוי פרים ושעירים הנשרפין ע"כ אין חוזרין ומטמאין את האימורין אע"ג שסופו לטמא טומאה חמורה

עוד ביארתי שם דאיפשר לומר דהא דאמרינן בזבחים (דף ק"ד) דפרים ושעירים מטמאין אוכלין ומשקין מפני שסופן לטמא טומאה חמורה אע"ג דבעינן שיהי' אוכל כמו שהנחתי בספרי א"ה מכריתות (דף כ"א) במנחות (דף ק"א) מהתוס' בד"ה פיגול כו' והוא מחמת האימורים שעומדים לאכילת המזבח אע"ג דהבשר עצמו אינו עומד לא לאכילת אדם ולא לאכילת המזבח אעפ"כ סובר הש"ס דע"י האימורים הוי חיבת הקודש אפי' לגבי הבשר נמי וע"כ מטמאין טומאת אוכלים מפני שסופן לטמא טומאה חמורה א"כ כל הענין שמטמאים אוכלים ומשקים הוא מפני האימורים וע"כ אין האימורים מקבלים טומאה מן הבשר וע"כ משני בירושלמי ואפי' תימא עד שלא פירשו כהדא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולהטמאות ממנו והכא נמי כיון שכל הטומאה באה מחמת האימורים שזה עושה חיבת הקודש להיות מיקרי אוכל ע"כ אין האימורים מטמאין מהבשר דאין הדבר מטמא לחזור ולהטמאות ממנו עיי"ש

עוד שם בירושלמי התיב ר' ירמיה הרי נבילת עוף הטהור הרי הוא מטמא טומאת אוכלין בלא הכשר בלא טומאה מפני שסופן ליטמות טומא' חמורה א"ר יוסי נבילת עוף הטהו' אין לה מחיצה אלו יש להן מחיצה (ופי' הק"ע נבילת עוף טהור אין לו מחיצה המעכבה מליטמאה משא"כ פרים הנשרפים שאינן מטמאין טומאה חמורה אלא משיצאו חוץ לחומת העזרה וה"ל מחוסר מעשה בגופן דין הוא דלא יטמאו טומאה קלה עד שיצאו ולא תפשוט בעי' דר' אלעזר). א"ר מנא נבילת עוף הטהור יש לה מחיצה אדם הוא מחיצתה דאי לא כן אילו הביא כלב והלבישו בגדים והאכילו נבילת עוף הטהור שמא אינו מטמא (ט"ס וצ"ל שמא מטמא) בגדים בבית הבליעה א"כ אדם הוי נמי מחיצה ואפ"ה אמרינן דמטמא טומאה קלה משום שסופן לטמא טומאה חמורה והכא נמי בפרים ושעירים הנשרפין הרי סופן לטמא טומאה חמורה אמר ר' לעזר דרומיא נבילת העוף הטהור מחיצתה בכל מקום אלו מחיצתן חוץ לירושלים

ובזה יתבאר הירושלמי תחילה דאמר ר' מנא לא מיתמנע ר' יוסי רבי קיים הכא (צ"ל הכי) ר' בון ב"ח אמר לה בפר משיח ועדה (כצ"ל פי' דלמאי תירץ בפר משיח ועדה דאי בקרבנות של יוה"כ אם כן לפני זריקה קורא אני עליהם במועדו ואפי' בשבת במועדו ואפי' בטומאה וחם כן צריך לומר דמיירי לאחר זריקה. ולאחר זריקה הוי ס"ל להירושלמי דזהו דוחק דלאחר זריקה כיון שהגי' זמנו לצאת א"כ אין נ"מ דאע"פ שנטמאו נשרפין כמצותן וע"כ מוקי לה בפר העלם דבר ופר כהן משיח ולעולם הבעי' דר"א הוא לפני זריקה דאי לאחר זריקה סבר הגיע זמנה לצאת ומחוסר יציאה לאו כמחוסר מעשה דמי

וע"ז א"ר מנא דלא מיתמנע ר' יוסי קיים הכי פי' אפי' בפר יוה"כ ומיירי לאחר זריק' דאי קודם זריקה הא כתיב במועדו ואפי' בשבת במועדו ואפי' בטומאה וכ"ת דלאחר זריקה הרי הגיע זמנו לצאת ומחוסר יציאה לאו כמחוסר מעשה דמי ע"ז אומר דר' יוסי לטעמיה יכול לאוקמי השאלה דר' אלעזר אפי' לאחר זריקה וכמו שהבאתי הירושלמי שאחר כך דאמר ר' יוסי על שאלה דר' אלעזר דפרים הנשרפין ושעירים הנשרפין אם מטמאין טומאה קלה מפני שסופן לטמא טומאה חמור' וע"ז קאמר ר' יוסי נבילת עוף הטהור אין להם מחיצה אלו יש להם מחיצה (פי' והוי מחוסר מעשה) ועל כן אין מטמאים טומאה קלה וא"ר מנא נבילת עוף הטהור יש לה מחיצה אדם הוא מחיצת' כו' וא"כ רוצה לומר דמחוסר יציאה לאו כמחוסר מעשה דמי אבל ר' יוסי סובר דמחוסר יציאה הוי כמחוסר מעש' דמי. ע"ז אומר ר' מנא דלא מיתמנע ר' יוסי קיים הכא שהשאלה דרבי אלעזר פרים הנשרפים שנטמאו מהו שישרפו דמיירי לאחר זריקה וא"צ לתרץ דמיירי דווקא בפר העדה אלא דמיירי לאחר זריקה ורק ר' בון ב"ח תירץ דמיירי דוקא בפר משיח ועדה. וע"ז אומר ר' בון ב"ח קיימא בפר משיח ועדה משום דהוא רוצה לתרץ דמיירי קודם זריקה דאי לאחר זריקה כיון דהגיע זמנו לצאת בודאי דנשרפין כמצותן דמחוסר יציאה לאו כמחוסר מעשה דמי וע"כ מתרץ דלעולם מיירי קודם זריקה ובפר משיח ועדה אבל ר' יוסי לא הוי מיתמנע לתרץ דמיירי לאחר זריקה דהא איהו ס"ל דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי וע"כ מיבעי' ליה פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שנטמאו אם ישרפו כמצותן אפי' נטמאו לאחר זריקה נמי ודו"ק: בא לו פרק שביעי

פר ואיל ושבעת כבשים תמימים היו קריבין עם תמיד של שחר והשאר היו קריבין עם תמיד של בין הערבים (ופי' הק"ע והשאר היינו שעיר הנעשה בחוץ ואיל העם ואימורי חטאת) רשב"ל אמר טעמא דהן תנייא כדי לסמוך חטאת לחטאת ועולה לעולה ואית דבעי מימר הפר והאיל ואילו ואיל העם ושבעת כבשים תמימים היו קריבין עם תמיד של שחר כו' והדין תנייא תולה עבודות מ"ט ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם כאמור בענין מה אמור בענין אילו ואיל העם אמר ר' בון בר' חייה ושעיר מ"ט מדם חטאת הכפורים כבר קדמה חטאת הכפורים

והנה הק"ע פי' כאן בדחוקים גדולים כמו שיראה המעיין ע"כ נרא' לי (שנתחלפו השורות בירושלמי וכצ"ל) פר ואיל ושבעת כבשים תמימים היו קריבין עם תמיד של שחר והשאר היו קריבין עם תמיד של בין הערבים (פי' דהשאר היינו שעיר הנעשה בחוץ ואילו ואיל העם דמשמע מהירושלמי דס"ל כראב"ש ביומא (ד' ע') דשני אילים הן א' האמור כאן וא' האמור בחומש הפקודים וכמו דאמר לקמן הפר והאיל ואילו ואיל העם כו') ואית דבעי מימר הפר והאיל ואילו ואיל העם ושבעת כבשים תמימים היו קריבין עם תמיד של שחר והשאר היו קריבין עם תמיד של בין הערבים רשב"ל אמר טעמא דהן תנייא כדי לסמוך