נועם ירושלמי על מועד קכד

יום שאף מי שזכה במחתה נתברך ממילא ידעינן שלא שנה בה אדם מעולם כי היכי דלא שנה אדם בקטורת מפני שמעשרת

ולי נראה לפרש הא דאמר ר' חנינא וכן למחתה שהפי' הוא דהפייס הזה היה למחתה ג"כ ולא צריך למחתה פייס אחרת דהירושלמי לטעמי' לפי מה שביארתי לעיל דהזוכה זוכה לעצמו אבל לא זוכה בזה שעמו. אלא שצריך פייס לכל א' וא' אבל מי שזכה בקטורת זה שעמו זכה במחתה משום שחד עבודה היא. אבל שאר עבודות בעי פייס כמו שרצה לומר תחילה הש"ס שלנו ביומא (ד' כ"ה) וע"ז אומר מתניתא אמרה כן מי שזכה בקטורת אומר לזה שעל ימינו אף את למחתה נמצאתה אומר שני כהנים היו מתברכין בכל פעם. וע"כ האריכה הברייתא נמצאתה אומר שהכהנים היו מתברכין בכל פעם. דמשום שהי' איפשר לפרש כמו שכתבו התוס' ביומא (ד' כ"ה) אי נמי צ"ל דלר' יהודה הזוכה במחתה לא הי' זוכה כלל מכח פייס מחמת שזכה זה בקטורת וזכה זה שאצלו לימינו במחתה אלא בדעתו של כהן שזכה בקטורת תלי' מילתא אי בעי איהו עביד הכל שקיל קטורת ושקיל מחתה כו' מיהו משום דטריחא מילתא קצת אורחא דמילתא הוי שהי' אומר לאחר זכה עמי במחתה ורגיל הי' לומר לאותו שעומד אצלו לימינו משום איבה שלא יקפידו האחרים עליו ומיהו אם ירצה לשנות הרשות בידו לעשות הוא בעצמו הכל או לומר למי שעומד בשמאלו או לאחר שאינו עומד אצלו כלל זכה עמי וכן משמע הלשון כהן שזכה במחתה אומר כו' ולא קאמר העומד אצלו נמשך עמו כו' וע"כ אומר הירו' וכן למחתה פי' שזה עומד לימינו זכה מחמת זה הפייס

וע"ז אומר ר' יוסי מתניתא אמרה כן מי שזכה בקטורת אומר לזה של ימינו אף את למחתה נמצאתה אומר שני כהנים היו מתברכין בכל יום כו' וא"כ אם הפירוש הוא שהכהן אומר מעצמו לזה של ימינו אף את למחתה א"כ לא היו שני כהנים מתברכין בכל יום דהא הרשות בידו לעשות הכל אלא ודאי שהפירוש הוא שכיון שזה זכה בקטורת זה שעל ימינו זכה במחתה וא"כ ראי' מזה למה שאמר וכן למחתה דהפייס שעל הקטורת הוי נמי פייס למחתה

ועוד יש לומר דמה שאמר וכן למחתה היינו דדוקא חדשים מפני שמעשרת ג"כ וא"כ תלוי ג"כ דאם הפי' הוא שהכהן שזכה בקטורת אומר מעצמו למה שבימינו זכה עמי במחתה ופעמים שזוכה לעצמו. א"כ לא הוי חדשים דהא כבר זכה בקטורת וע"כ מסיים הברייתא נמצאתה אומר שני כהנים היו מתברכין בכל יום וא"כ ודאי הפי' הוא שכיון שזה זכה בפייס זה שעל ימינו זכה במחתה. וע"כ אמר וכן למחתה דבמחתה נמי בעינן חדשים]: אמר להם הממונה פרק

שלישי

(ה"ג) שאלו את בן זומא מה מקום לטבילה זו כו' א"ר שמי וכיני מה אם מקודש לקודש שאינו ענוש כרת טעון טבילה מחול לקודש שהוא ענוש כרת לא כש"כ יהא טעון טבילה ופריך ואפילו מקודש לקודש יהא ענוש כרת כיי דתנינן תמן השתחווה או ששהה כדי השתחויה ופירש הק"ע והפ"מ דאפילו מקודש לקודש נמי ענוש כרת אם נטמא בפנים ונכנס להיכל

[והנה הפ"מ כתב בפ"ב דשבועות (ה"ג) כתוב אחד אומר את משכן ה' טמא וכתוב א' אומר את מקדש ה' טמא הא כיצד ליתן חלק בין למיטמא בפנים למיטמא בחוץ מיטמא בפנים עד שיכניס ראשו ורובו והוא (ט"ס וצ"ל) עד שישהא כדי השתחוי' מיטמא בחוץ עד שישהא כדי השתחוי' (והוא ט"ס וצ"ל) עד שיכניס ראשו ורובו נטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים נשמעינה מן הדא השתחוה או ששהה כדי השתחוי' וכיון ששהה לאו כמי שהכניס ראשו ורובו ותימר עד שישהא כדי השתחוי' וכא עד שישהא כדי השתחוי' פי' אי ס"ד דנטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים כחוץ מדמינן לה א"כ קשי' אמאי תנינן סתמא או ששהה כדי השתחוי' הא זימנין משכח"ל דאפי' בלא שיעור השתחוי' אלא בשהה מעט שהוא כדי הכנסת ראשו ורובו חייב וכגון שנכנס לפני ולפנים דבשהי' כל שהוא מתחייב עכ"ל וא"כ פירש בהיפך דאם נטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים נמי בעינן שיעור השתחוי' וא"כ צריך לפי"ז ה"נ לפרש אהא דקאמר ואפי' מקודש לקודש יהא ענוש כרת וע"ז משני כיי דתנינן תמן השתחווה או ששהא כדי השתחוי' (פי' וא"כ דווקא ששהה כדי השתחוי') ומשמע אפי' נטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים אלא מחמת ששהה ובסמוך יתבאר עוד בזה]

עוד (שם) עד כמה היא שיעור השתחויה ר' סימון בשם ריב"ל עד כדי ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו ר' אבהו מוסיף עד הודו לה' כי טוב כו' וכתב הפ"מ הכא מפרש כדאמר בבבלי פ"ב דשבועות (ד' ט"ז) והכא בפ"ב שם (בה"ג) גרים ר' סימון בשם ריב"ל עד כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו כו' וע"כ דהא דהתם ודהכא אידי ואידי חד שיעורא הוא כי היכי דלא ליפלגו הסוגיות אהדדי ולחד מ"ד גופיה עכ"ל והוא תמוה דאיך הוי חד שיעורא דריב"ל סובר דכדי שאילת שלום הוי שיעור השתחוי' וה"ק כדי שיעור ששה תיבות וכן הקשה הק"ע

ובאמת הוא חמוה דאמאי לא תירץ כמו שפירש הוא בעצמו על הא דאיתא התם בירושלמי פ"ב דשבועות (ה"ג) דאיתא התם שיעור השתחוי' עשר אמות האיך עבידא כו' עד כמה היא השתחוי' ר' סימון בשם ריב"ל אמר עד כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו וכתב הפ"מ עד כמה היא השתחוי' לעיל פי' כמה שיעור שהי' בכדי השתחוי' והכא קא מפרש השתחוה דקתני דחייב אפי' לא שהה ועד כמה השתחוי' דקאמר עכ"ל. וא"כ הי' יכול לתרץ הכא נמי דהא דקאמר רשב"ל דהשיעור הוא כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו הוא על השתחוי' עצמה והא דקאמר עד כדי ויכרעו אפים ארצה הוא שיעור שהי' בכדי השתחוי' וכמו דאיתא בש"ס דילן בשבועות (ד' ט"ו) אמר רבא לא שנו אלא שהשתחוה כלפי חוץ אבל כלפי פנים אע"ג דלא שהה וה"ק השתחוה כלפי פנים או ששהה כדי השתחויה בהך השתחוואה דכלפי חוץ חייב היכי דמי השתחוי' דאית בה שהי' והשתחואה דלית בה שהי' דלית בה שהי' זו כריעה בעלמא דאית בה שהי' פישוט ידים ורגלים וכמה שיעור שהי' פליגי בה כו' חד אמר כמימרי' דהאי פסוקא כו' וא"כ איפשר לומר דהירושלמי פ"ב דשבועות דקאמר ריב"ל כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו הוא על השתחויה דלית בה שהי' והא דקאמר הכא כמה היא שיעור השתחואה ר' סימון בשם ריב"ל עד כדי ויכרעו אפים ארצה הוא על השתחויי' דאית בה שיעור שהי' ולקמן פ"ה יתבאר בזה]:

(ה"ו) הביאוהו לבית הפרוה כו' קידש ידיו ורגליו ופשט ר"מ אומר פשט קידש ידיו ורגליו ירד וטבל כו' מה טעמא דר"מ פשט וקידש ורחץ וקידש (פי' דכתיב בקרא ופשט ורחץ והאי ורחץ היינו קידוש וע"כ סובר ר"מ דפשט וקידש מה טעם דרבנן ופשט ולבש הקיש פשיטה ללבישה מה לבישה מקדש אף פשיטה מקדש ופי' מה לבישה שהוא לבוש מקדש אף פשיטה כשהוא לבוש מקדש) א"ר מנא קומי ר' יודן על דעתי' דר"מ רחיצה חוצצת (ופי' הק"ע בתמי' דקא ס"ד דלר"מ פשט וקידש ורחץ וקידש ואח"כ לבש וקשי' לי' וכי רחיצה בלבד תהי' חציצה בין שני הקדושין) א"נ מיסבר את סבור על דר"מ ופשט וקידש ורחץ וקידש אינה כן אלא ופשט וקידש ורחץ ולבש וקידש (פי' דקידוש השני אינו רק לאחר לבישה

) והנה מה שפי' הק"ע וקשי לי' וכי רחיצה חוצצת הוא דוחק וגם מה שפי' הפ"מ הוא בדוחק וע"כ נראה לי שיש (ט"ס בירושלמי וצ"ל) וקשי' לי' וכי לבישה חוצצת פי' וכי אפשר שלאחר קידוש השני יפסיק בלבישה והוא כמו דאמרי' (ד' ל"ב) אמר רב חסד הא דרבי מפקא מדר"מ ומפק' מדרבנן מפקא מדרבנן דאילו רבנן אמרי כשהוא לבוש מקדש (פי' קידוש ראשון) ואיהו אמר כשהוא פושט מקדש ומפקא מדר"מ דחילו ר"מ אמר הך קידוש בתרא כשהוא לבוש מקדש והוא אמר כשהוא פושט מקדש אמר רב אחא בר יעקב הכל מודים בקידוש שני שלובש ואח"כ מקדש מ"ט דאמר קרא או בגשתם אל המזבח מי שאינו מחוסר אלא גישה יצא זה שמחוסר לבישה וגישה. א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי לא רב חסדא אית ני' דרב אחא ולא רב אחא אית לי' דרב חסדא דא"כ לרבי הו"ל חמיסר קידושין א"כ פליגי בזה דרב חסדא סובר אליבא דרבי דסובר דקידוש השני כשהוא פשוט מקדש ורב אחא בר יעקב סובר דהכל מודים בקידוש השני שלובש ואח"כ מקדש מ"ט דאמר קרא או בגשתם אל המזבח מי שאינו מחוסר אלא גישה יצא זה שמחוסר לבישה וגישה

וע"כ אמר ר' מנא קומי ר' יודן על דעתי' דר"מ לבישה חוצצת (פי' לבישה מפסקת בין קידוש לגישה שהי' סבור דר"מ כיון שאומר דכשהוא פשוט מקדש קידוש ראשון ומקיש קידוש שני לקידוש ראשון אם כן קידוש שני נמי כשהוא פשוט מקדש על כן קשי' ני' והא בעינן שאינו מחוסר אלא גישה והא מפסיק בנתים:

וע"ז אמר לא מסבר את סבור על דר"מ ופשט וקידש ורחץ וקידש (פי' דהאי קידוש בתרא עביד כשהוא פשוט אלא כשהוא לבוש מקדש)

וע"ז מביא ראי' מהא דפליגי דשמואל אמר אחת פשוט ואחת לבוש שתיהן לבוא (פי' ששניהם להבא וע"כ מצריך אטבילה ראשונה שתי קידושין אע"ג דזהו ודאי להבא דעל לעבר לא שייך כמו דאמרינן אח"כ א"ר יוחנן הכל מודים בקידוש ראשון שהוא לבא) וכשהוא פושט בגדי קודש ולובש בגדי חול א"צ קידוש כלל כמו דאמרינן לקמן א"ר יוחנן הכל מודים בקידוש האחרון שהוא לשעבר. וא"כ כיון דר"מ סובר דשני קידושין על להבא ע"כ לא צריך כלל להך קידוש בתרא: ש

ובר קפרא אומר אחת לבוא וא' לשעבר (פי' דסובר ג"כ כמו רבנן דאחת לבא ואחת לשעבר ושתיהן לבוש. והנה