נועם ירושלמי על מועד קב

משום היסח הדעת ע"כ אסורין לאכול אפי' החבורה האחרת שאוכלין מפסחם אחר חצות כיון שלא יצאו תחילה אף עפ"כ הפסח הזה שנשאר ממנו אחר חצות מטמא להם הידים. דמ"מ כיון שהם אסורים לאכול א"כ הסיחו דעתם. וע"כ נפסל אפי' לבני החבורה האחרת

אך שצריך לבאר מה שמסיים אחר כך אית לך מימר שעבר חצות הוי לית טעמא אלא משום היסח דעת והנה שם ביארתי בדוחק

ע"כ נראה לי כעת שאומר למה מפני הסיע דעת או משום שעובר עליו חצות וע"ז אומר הגע עצמך שיש שם חבורה אחרת הרי לא עבר חצות (פי' כמו שביארתי דלחבורה אחרת שצריכים לאכול הפסח ומותר להם לאכול אחר חצות כיון שלא אכלו תחילה אם כן להם מותר לאכול מה שנשתייר מהפסח אחר חצות דהא הפסח נאכל בשתי חבורות וכמו שביארתי לעיל (ספ"ז דפסחים) התחילו אלו ונטמאו אלו זכו טהורין בחלקם של טמאים ולא עוד אלא אפילו התחילו אלו ונטמאו הן זכו טהורים בחלקם של טמאים (פי' דלא אמרינן דכיון שנתחלקו לשתי חבורות א"כ אם נטמאו אלו אין להם זכות עוד בפסח ע"ז אומר שאפילו התחילו לאכול ונטמאו הם זכו טהורים בחלקם של טמאים ואוכלים חלקם. אבל התחילו אילו ונטמא א' מהן לא זכו טהורים בחלקם של טמאים אלא שזכו מהחבורה ההוא אם נטמא א' מהם דהא חלקינהו לשתי חבורות אבל אם נטמא כל החבורה כולה בודאי זכו החבורה השני' בחלקם של טמאים והק"ע והפ"מ שגו בפירושם]

וא"כ אם הם לא אכלו הפסח עד אחר חצות א"כ מותרים לאכול אחר חצות וזכו בהפסח מזו החבורה דמאי נ"מ אם הפסח השייך לחבורה השני' או הפסח שנותר מחבורה ראשונה כיון שלהם מותר לאכול וא"כ איך שייך לגזור טומאה לזו החבורה והחבורה השני' יהיו מותרים לאכול בשלמא אי לא גזרו טומאה א"כ אלו מותרים לאכול ואלו אסורים באכילה זה ניחא אבל לאלו יטמא את הידים ואם יגעו בפסח של החבורה השני' יטמאו ואלו מותרים לאכול וכיון דאינהו אכלי עכ"פ לא יטמאו את הידים שאם יגעו בפסח של החבורה השני' לא יטמאו אלא ודאי דהטעם משום היסח הדעת וע"כ טמא לחבורה השני' ג"כ משום היסח הדעת וא"כ הפסח של החבורה הזו יהי' טמא לשניהם אבל אי משום נותר א"כ יהי' הפסח של החבורה השני' לחבורה הא' טמא דלדידהו הוי נותר וחבורה הב' יאכלו]

וע"ז מביא הירושלמי ר' סימון בשם ריב"ל הפיגול והנותר מצטרפין לטמא את הידים כדי עונשן בכזית מהו לפסול את התרומה ע"ז אומר ק"ו אם מטמאין את הידים לפסול את התרומה הן עצמם לא כש"כ. וע"ז אומר ההן יוצא מה את עבד ליה מטמא את הידים או אינו מטמא את הידים. אין תימר ההן יוצא מטמא את הידים הפיגול והנותר אינן פוסלין את התרומה (משום דאם יפסלו את התרומה אם כן איך תנן אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לפרק וחותך וא"א גזרו ביה רבנן טומאה כי חתך ליה מאי הוי) ואם כן צריך לומר אין ההן יוצא מטמא את הידים דאינו מטמא רק הידים והידים מטמאים את התרומה ואם הם פיגול והנותר שנגעו בתרומה עצמה מותר לאכול א"כ אלו יאכלו התרומה שנגע בהם הפיגול והנותר ואלו שנגעו בידים בפיגול ונותר יטמאו את התרומה אלמא דרבנן גזרו בכה"ג שיהא אלו התרומה שנגעו בפיגול ונותר יהיה מותר לאכול ואלו שנגעו בידים יטמאו את התרומה וא"כ איפשר דבשתי חבורות נמי יהיה לאלו שאכלו מקודם נותר ויטמא את הידים ואם הם נגעו בהפסח של החבורה השני' יהיה טמא והחבורה השני' מותרים לאכול

וע"ז אמר רבי אבין דלעולם יוצא גזרו עליו הטומאה וכיון שגזרו טומאה מטמאים אפי' בתרומה נמי והא דחותך היינו שאינו מטמא משום דהוי טומאת בית הסתרים ומאן אית לך דבר טמא מחמת מגע עצמו לא ר"מ ואנן לא קיי"ל כר"מ וע"כ הוא טהור וע"ז פריך ולא כן אמר יוחנן כל הדברים טהורים ברובן דאם נקרע רוב הוי כמו שנקרע כולו ואם כן הכא נמי לא הוי בית הסתרים. וע"ז אומר במשליך ראשון ראשון ואם כן לא הוי רוב אבל לעולם אם גזרו ביה טומאה גזרו לענין תרומה עצמה נמי דיהא מטמא ואם כן כיון שאין זה הוכחה דגזרו ע"ז טומאה וע"ז לא גזרו והטמא טמא לכל וא"כ אם יהיה הטעם משום דהוי נותר ע"ז קשה הגע עצמך שיש שם חבורה אחרת הרי לא עבר חצות ואם כן לזה יטמא הפסח הידים והחבורה שני' יהיו מותרים לאכול זה א"א

וע"ז אומר אית לך מימר שעבר חצות לא מפני הסיע דעת הוי לית טעמא אלא משום הסיע הדעת [פי' כיון שתירץ להא דיוצא דלא יצטרך לדחוק שמטמא את הידים לפסול התרומה ואלו תרומה בעצמה שנגעו בה הוא טהור. אלא כמו שתירץ דאינו מטמא משום דהוי בית הסתרים]. ע"כ אומר אית לך מימר שעבר חצות (דא"כ יצטרך לחלק דלזה טהור ומותר לאכול ולזה טמא וע"ז אומר הוי לית טעמא אלא משום הסיע דעת. דע"כ הפסח של החבורה הראשונה מטמא לשניהם והפסח של החבורה השני' הוא טהור לשניהם אלא שאסורים לאכול וע"ז מסיים למה שאמר תחילה הוי לית טעמא אלא משום הסיע דעת (פי' כמו שהוכיח תחילה) ודו"ק: מסכת ביצה ביצה פרק

ראשון

(ה"א) מתניתין ביצה שנולדה ביום טוב כו' ובגמרא עגל שנולדה ביו"ט מותר שהוא מתיר עצמו לשחיטה רבי זירא בעי מעתה מדברית תהא מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה צבי' תהא מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה: וכתב הק"ע וקשה שאני מדברית וצבי' דלאו מחמת איסור שבגופה לא היתה ראוי' לשחיטה אלא דבר אחר גרם לה ומוקצה איסור שבגופה הוא ולא שייך לומר מיגו משא"כ כאן שאיסור שחיטה שבגופה הותר אמרינן מיגו דהותר איסור שחיטה הותר נמי איסור מוקצה עכ"ל ואיפשר לומר במה שהקשו בתוס' ביצה (ד' ו') ותימא והא מוכן הוא דאמרינן בחולין (ד' ע"ה) דבן פקועה ניתר בארבעה סימנים בשחיטת אמו או בדידי'. וא"כ יכול להושיט ידו במעי אמו וישחטנו ויהי' מוכן כהאי גוונא ויש לומר דקאמר הגמרא אליבא דר' הושעי' דקא מיבעי' לי' התם אם ניתר בן פקועה בארבעה סימנים אי נמי הואיל ולכתחילה אין לשוחטו כי האי גוונא שאינו יכול לראות מידי דהוי אשוחט בלילה אסור לכתחילה לא מיקרי מוכן וע"כ יש לומר דר' זירא סבירא ליה שיכול לשחוט במעי אמו אלא שאין ראוין לשחיטה לכתחילה משום שאינו רואה כמו בלילה וע"כ פריך ר' זירא מעתה מדברית תהא מותרת שהיא מתרת את עצמה בשחיטה דהא העגל שנולד נמי הי' מותר מתחילה ע"י שחיטה אלא דלכתחילה אין לו לשחוט וע"כ מדמי הא דמדברית שלא הי' יכול לשוחטו כל זמן שלא באו מן המדבר]

שם ר' זעירא בשם רב גידל עגל שנולד מן הטריפה ביו"ט מותר נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן (ואיפשר לומר דזהו דווקא בעגל שכמו שנולד כמו הי' במעי אמה. וע"כ הוי אע"פ שנולד מן הטריפה אעפ"כ נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן אבל ביצה אמרינן תחילה בירושלמי חד אמר לא דומה טעם אכילתה בפנים לטעם אכילתה בחוץ וחורנה אמר שאינה נגמרת לאפרוח עד שתצא לחוץ א"כ משנולדה נגמרה לא הי' כן במעי אמה ע"כ לא אמרינן דנעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן ולקמן יתבאר עוד בזה

עוד שם תמן תנינן ביצת נבילה אם יש בה כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי ב"ש וב"ה אוסרין מ"ט דב"ש גמורה הי' עד שלא תתנבל כו' וב"ש כמשנה ראשונה וב"ה כמשנה אחרונה דאמר ר' חייא בראשונה היו אומרים אי מעמידין בקיבת הנבילה ואין מעמידין בקיבת כו' חזרו לומר מעמידין בקיבת הנבילה ואין מעמידין בקיבת כו' אפי' דיסברון ב"ש כב"ה כמשנה אחרונה ביצה גידולה גופה קיבה ממקום אחר באת ואתיא כהיא דאמר ר' יוסי בר' בון בשם ר' יוחנן מעשה בבניו כו' שבקעו להם זאבים כו' ובא מעשה לפני חכמים והותרו קיבותיהם אמרו ביצה גידולי גופה קיבה ממקום אחר באת:

[וא"כ לפי"ז יש לחלק בין עגל דנולד מן הטריפה שאמר ר' גידל נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן דזהו דווקא בעגל דאמרינן