נשאל דוד (שו"ת) קסד

מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז לא בא להשמיענו דין הקדימה אלא שאין הא' פוטר את חבירו וכמ"ש התר"י שם ע"ש מעתה קשה מה שהק' הפר"ח דאם איתא לדברי התה"ד אכתי מאי פריך דילמא אית ליה ומ"מ ס"ל לר"י היכא שהצנון עיקר למין ז' דבעי לאקדומי מין ז' אע"ג דהוא טפל ודוקא היכא דליכא מין ז' דמברך על העיקר ופוטר את הטפל ולע"ד נראה דאעיקרא קוש' הפר"ח אח"ה לק"מ דבכה"ג דצנון וזית אי אפשר להיות הזית טפל אלא כשאוכלו אחר הצנון כדי להפיג חורפו של צנון וכמ"ש רש"י שם ע"ש אבל היכא דאוכל אותו מקודם הצנון אי אפשר להיות טפל להבא אחריו שהרי לא מהני מידי להפיג חורפו של צנון ופשיטא ודאי דבעי ברוכי וע"כ לא כתב התה"ד דהוי טפל להבא אחריו אלא דוקא בנדון דידיה שאינו רוצה לשתות אליבא ריקניא משום דמזיק לו השתא בכה"ג: חשוב שפיר טפל להבא אחריו

אשר עפ"ז אין מקום למ"ש התי"ט אמתני' דהביאו לפניו מליח בתחי' שכתב וז"ל ונ"ל לדקדק ממלת בתחילה לאפוקי אם אוכל הטפל בתחי' שאינו רשאי שיסמוך על הברכה שיברך על המליח שיאכל אח"כ שא"כ נמצא שנהנה מן הטפל כשלא בירך עדיין וזו ראיה לבעל תה"ד ע"ש ולפמ"ש אין כאן ראיה כלל דבכה"ג דה"נ אי אפשר להיות הפת טפל למליח הבא אחריו אלא כשאוכלו אח"כ כדי שלא יזיקנו המליח בגרונו אבל כשאוכל הפת מקודם אינו מעלה ואינו מוריד להמליח שיאכל אחריו ופשיטא דבעי ברוכי ברכתו הראויה לו כן נראה לי פשוט: סימן ו'

בהא דקי"ל דתכף לנטילה ברכה

כתב הטור סי' קס"ו וינגב ידיו היטב ומברך המוצי' מיד ומיהו רבי' יואל כתב שאין לחוש וכו' וההי' דתכף לנטילה ברכה מפ' לה על מים אחרונים וכו' ומתוך הירושלמי משמע דההי' לנטי' ברכה דמים א' קאי דאיתא התם התוכף ברכה לנטי' אינו ניזוק בכל אותה סעודה ע"כ וצ"ע דמאי הוצרך הטור להבי' ראיה מההי' דירוש' שהרי בגמ' דידן בפ' א"ד דנ"ב ע"ב קאמ' נמי תכף לנטילה סעודה ע"ש וכמו כן ק' לרבי' יואל דלא חייש למים ראשונים דהוי הפך הגמ' והיותר תימה על ה' המרשים נר מצוה שהרשים עלה ההיא דפ' א"ד תכף לנטי' סעודה על דברי הטור הכא ונראה שהבין דמ"ש הטור ויברך המוציא מיד הוא מההי' דפ' א"ד ואתמהה שהרי מדכתב אח"כ רבי' יואל מפרש ההיא תכף לנטי' ברכה על מים אחרונים מבואר להדיא שבא לאפוקי מסברתו דמפ' לה דעל מים ראשונים נמי קאמר לה. ותו דאמאי הוצרך להביא ההי' דירוש' ולא הביא ההיא דפ' א"ד

והנה התוס' שם בפ' א"ד כתבו וז"ל דהא דלא חשי' לה לעיל בפ' כ"מ בהדי אידך תכיפות משום דשנויה במשנה לא חש למתנייה ע"ש וכתב ה' מעדני מלך וז"ל כלומר דמתוך המשנה שמעי' לה להך דתכף לנטי' סעודה עכ"ל ונראה שבא ליישב מ"ש התוס' משו' דשנויה במשנה וכו' שהרי אינה משנה אלא תוספת' היא לזה כתב דר"ל דמתוך המשנה שמעי' לה ולא ידעתי מהיכן שמעי' מתוך המשנה שהרי במשנה התם סתמ' אפליגו בש"א נוטלי' לידים ואח"כ מוזגין את הכוס ובה"א מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים ויש לפ' דטעמייהו כדקאמר התם בגמ' דב"ש גזרי משום שמא ינתזו ניצוצות וב"ה גזרי שמא יהיה אחוריו טמאי' וכו' ומהיכן משמ' הך טעמא דב"ה דהכי קאמרי להו ב"ה לב"ש וכו' דתכף לנטי' סעודה וכבר הצל"ח שם בפ' א"ד הגיה בדבריהם משום דשנויה בתוספתא לא חש למתנייה ע"ש. ומה שהק' הצל"ח שם דבריהם אלו שהרי חשיב נמי הך דתכף לסמיכה שחיטה והיא משנה בפ"ט דמנחות כבר הק' כן ה' ברכת הזבח שם במנחות והכר"ח ע"ש. ותו ק"ל על התוס' דאכתי מה יענו דאמאי לא חשי' נמי בהדי הנך ג' תכיפות תכף לנטי' דכהנים דנשיאות כפים ברכה וכמ"ש התוספ' בסוטה דט"ל ע"א כד"ה על כהן וכו' אההי' דאמרי' התם כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה' וז"ל דמתוך פירש"י משמ' דבעי' ממש סמוך ועוד דמייתי קרא שאו ידיכם קדש וברכו משמ' תכף לנטי' ברכת כהנים עש"ב כי ע"כ נראה דכי אמרי' תכף לנטי' ברכה אכל נטילה דבעי ברכה אחריה קאמ' דבברכת המזון בין בתחי' ובין בסוף וההי' דברכת כהנים נמי קמיירי וכמ"ש הפר"ח שם לקושי' התוס' דפ' א"ד ע"ש. אך מ"ש הפר"ח עוד שם לקושי' התוס' וז"ל ואפש' דכיון דפלוגת' דב"ש וב"ה היא בפלוגתא לא קמיירי ע"ש צ"ע דדילמא דוקא התם היכא דאיכא מזיגת הכוס הוא דס"ל לב"ש דלא בעי תכף לנטי' סעודה משום דחיישי' שמא ינתזו ניצוצות ויטמאו הכוס וס"ל דהא עדיפא ממה שיסמוך נטי' לסעודה אמנם היכא דליכא כוס כ"ע מודו דבעי' תכף לנטילת סעודה

ומיהו אפשר לומר דלא חשי' אלא אינהו ג' תכיפו' דאיסו' יש בדבר להפסיק משא"כ ההי' דתכף לנטי' סעודה דאינה אלא לכתחי' וכמ"ש רשב"ם בפ' ע"פ דק"ו ע"ב בד"ה דחביבא ליה ע"ש ועיין לה' ט"ז. ואח"כ נראה בעליל ס' בן יוחאי חיבור על הזוהר ושם ראיתי במענה י"ט שפי' כונת התוס' אלו וז"ל ונ"ל דשנוי בהך מסכתא גופי' דאל"כ איך מנו תכף לסמיכה שחיטה ששנויה במשנה דמנחות אמנם כוונו למ"ש והטע' דמשנ' דאתנייה בההי' מסכתא היתה שגורה ולמודה בפיהם ולא נחתו למחשבה בהדי מניינא עכ"ד ואע"ג דקושטא הוא דאינה שנויה במשנה וכמש"ל מ"מ גם התוספתא דההי' מסכתא היא שגורה ולמודה בפיהם כמו המשנה דההי' מסכתא

והנה מדברי הירוש' שהביא הטור הק' המפרשים עמ"ש רבי' יונה וז"ל דהא דלא חשי' ההיא דפ' א"ד דאמרי' תכף לנטי' סעודה דלא חשי' אלא הני דילפי להו מקראי בירוש' ע"ש דהא מן הירוש' מוכח דמאי דיליף מקרא היינו למים ראשונים דאי למים אחרוני' מאי דהוה הוה ומאי דקאמ' אינו ניזוק בכל אותה סעודה וה' יד אהרן תי' דהתם בירוש' אמרי' כל התוכף נטילה לברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה וה"פ דאם אינו תוכף בר"המז לנטי' דמים אחרונים אין השטן מקטרג באותה סעודה באומרו לא אכלו ושתו אלא להנאת עצמן ולא אמרו עליו ד"ת ורבי' נראה שגי' היתה אינו ניזוק בכל אותה סעודה מיירי במים ראשונים ע"ש וז"ל ה' שבולי הלקט ס"סי קמ"ט כ' ואסו' לאכול אחר מים אחרונים וכו' קודם שיברך בר"המז דאר"ח וכו' תכף לנטי' ברכה ובירוש' אריב"ב כל מי שתוכף לנטי' ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה ע"כ הרי דג' בירוש'