נשאל דוד (שו"ת) קסב

ודע שראיתי להרשב"ש בתשו' סי' תמ"ג שכתב וז"ל ומ"ש הרמב"ם וכן כל השומע א' מישראל וכו' אע"פ שלא שמע הברכה כולה חיי' לענות אמן משנה מפורשת היא בפ' א"ד עוני' אמן אחר ישראל המברך וכו' ובלא ספק ברכה זו לא היה מחויי' בה דאלו מחויי' בה אף בישראל לא יענה אחריו קודם שישמע כל הברכה אלמא אע"ג דאינו מחויי' בברכה ושמע אותה עונה אחריו אמן עכ"ל ואתמהה דהכרח זה שהכריח דבלא ספק ברכה זולא היה מחויי' בה בה הוא גמ' ערוכה אמתני' הלזו דקאמ' למימרא דישראל אע"ג דלא שמע כולה ברכ' עונה וכי לא שמע היכי נפיק ואוקמה בשלא אכל עמהם וצ"ע: סימן ה'

בהא דקי"ל דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה

כתב הטור סי' רי"ב ואפי' פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל כגון שאכל דג מליח ואוכל עמו פת וכו' מברך על הדג ופוטר הפת כיון שהוא טפל ע"ש והיא משנה בפ' כיצד מברכי' הביאו לפניו מליח מברך על המליח ופוטר את הפת מפני שהפת טפלה וצ"ע שהרי בגמ' שם פריך אמתני' ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה ומוקי לה באוכל פירות גינוסר ואם איתא מאי קושי' דילמא מתני' באוכל דג מליח וכדי שלא יזיקנו בגרונו אוכל פת עמו ואמאי הוצרך לאוקמה באוכל פירות גינוסר אלמא דפשיט' ליה להש"ס דא"א שהפת שהוא חשוב יהא טפל למליח ודוקא פירות גינוסר שהם חשובים יותר מהפת וכפירש"י שם ע"ש והרמב"ם שכתב בפ"ג מה' ברכות וז"ל הרי שצריך לאכול דג מליח ואכל הפת עמו ה"ז מברך על המליח ופוטר את הפת ע"ש י"ל דמיירי בכה"ג שאכל פירות מתוקים ומזיק לו המתיקות עד שהוצרך לאכול מליח וזה שדקדק הרמב"ם וכתב הרי שצריך לאכול דג מליח דמשמ' דמיירי בכה"ג דלא סגי ליה דלא אכיל מליח ומה שלא נקט הרמב"ם פירות גינוסר משום דס"ל להרמב"ם דלאו דוקא נקט הש"ס פירות גינוסר דה"ה נמי שאר פירות המתוקי' אלא דתלמודא מלתא פסיקת' נקט דבפירות גינוסר אי אפשר שלא לאכול מליח אחריו וכן נראה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה ע"ש ודלא כמו שנראה מפירש"י דדוקא נקט פירות גינוסר שהם חשובים יותר מן הפת ע"ש. אך על הטור שכתבו ואפי' פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל כגון שאוכל דג וכו' מברך על הדג ופוט' הפת קשה ושו"ר לה' ט"ז שהק' כן משם מהרש"ל ומה שתי' הט"ז ע"ש הוא תמוה וכן ראיתי להפר"ח בלקוטיו סי' ר"ב שעמד בזה ע"ש ולכאורה י"ל דלא פריך בגמ' ומי איכא מידי דמליח עיקר אלא משום מאי דמשמע פשטא דמתני' דהמליח מצד עצמו לעולם הוא חשוב ואפי' אצל פת עד שהפת תהיה טפלה לו וע"ז פריך מי איכא מידי דהוי מליח עיקר ומשני בפירות גינוסר אמנם היכא שהוא רוצה לעשות דג עיקר ופת טפלה ה"נ דהוי פת טפל ומליח עיקר וליתא כיון דפת קושטא הוא דהוי חשוב מן המליח למה לא אמרי' דבטלה דעתו אצל כל אדם שדרך הכל הוא אדרבה עושי' המליח ללפת בו את הפת ולא הפת ללפת בו את המליח וא"כ בטלה דעתו אצל כל אדם וכבר ראיתי להרדב"ז בשניות סי' תרמ"ג שנשאל על ההי' מתני' התם דמ"ב ע"א דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת דמאי אתא לאשמועי' ותי' דמיירי היכא שרוצה לעשות הפרפרת עיקר ופת טפלה סד"א דפטר את הפת דקי"ל דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה קמ"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם ופת עיקר ואינו נפטר בברכת הפרפרת ע"ש וכן נראה דעת רי"ו נט"ו ח"ה שכתב וז"ל ופשוט בפ' כ"מ מליח כגון פירות גינוסר ופת עמו מברך על המליח שהוא העיקר לגבי פת ולא מליח אחר ע"כ ומשמ' דר"ל דדוקא מליח שבא מחמת פירות גינוסר הוא דהוי פת טפל אבל מליח אחר אי אפשר להיות עיקר לגבי פת

וראיתי להפר"ח שהכריח לקושיתו שכתב לעיל דאע"ג דעיקר אכילתו הוא דג מליח כיון שאוכלו עם הפת הפת פוטרתו משום דחשוב טפי מדאמרי' בש"ס אהא דקאמ' ר' יהודה שמן זית מברכי' עליו בפה"ע אמרי' ס"ד אילימא דקשתי לי' משתא מזיק ליה אזוקי דתנן וכו' כלומר דלא בעי ברכה כלל אלא דקאכיל ליה ע"י הפת א"ה הויא ליה פת עיקר ותנן כל שהוא עיקר וכו' ומאי קושיא דלוקמ' לעולם דאכיל ליה ע"י פת אלא שרוצה בשמן ומטבל פתו בשמן כדי שלא יזיקנו ובהכי הו"ל שמן עיקר ופת טפל אלא ודאי משמע דכיון דפת חשי' פת עיקר זולתי פירות גינוסר את"ד ע"ש ולע"ד אח"ה אי מהא לא מכרעא די"ל דשאני דג מליח שאינו מזיק לו לגופו אם לא יאכל הטפל אלא להסיר החריפות שלו מגרונו שלא יזיקנו ואינו אלא כמו לתענוג בעלמא ומש"ה הוי פת טפל משא"כ זית כיון דלא אפשר שיאכלנו לבדו משום דמזיק לי' לגופי' וכמ"ש רש"י שם וא"כ אי אפשר לאכלו אלא ע"י פת א"כ הו"ל פת עיקר. ועיין לה' פתח עינים ז"ל בחי' לברכות ך אמתני' דהביאו לפניו מליח

והנה ראיתי לה' לשון למודים ז"ל ה' ברכות סימן קכ"ה דתי' לקושי' הפר"ח הלזו דהמקשה התם לא ניחא ליה לאוקמה בהכי מכח קושי' פשיטא וכדפריך אח"כ והמתרץ נמי מה"ט נמי לא אוקמה בהכי וקאמ' הב"ע בחושש בגרונו דהשתא כי אקשי ליה פשיטא מתרץ ליה שפיר כדתרץ לה התם ואע"ג דקושטא הוא דאפי' בכה"ג נמי מברכי' בפה"ע את"ד ע"ש ולע"ד אח"ה אינו מן הישוב דאדרבה בפשיטות הו"ל לתלמודא למפרך מעיקרא דאי בעושה שמן עיקר ופת טפל פשיט' דמברך בפה"ע אלמא משמע מדלא פריך לי' אלא אי דקא אכיל ליה ע"י פת הו"ל פת עיקר משמע דפריך ליה אפי' היכא דעושה שמן עיקר אפ"ה פת הוא דהוי עיקר. אשר עפ"ז נראה שלזה. כיון הרי"ף ז"ל שכתב וז"ל שמן זית מברך עליו בפה"ע ודוקא היכא דחושש בגרונו וכו' אבל היכא דאכיל ליה ע"י פת הו"ל הפת עיקר ושמן טפל ע"כ והקשה בתר"י דהלשון שכתב הרי"ף אבל היכא דאכיל ליה ע"י פת הו"ל הפת עיקר תימה הוא מה צריך בכאן לכתוב זה הלשון וכי אצטריך הכא לאשמועי' שהפת הוא עיקר ודאי כיון דאמ' מעיקרא ודוקא היכא דחושש בגרונו משמ' ע"ש ולפי האמור י"ל דהוצרך הרי"ף לזה לאפוקי מסברא הלזו דלא תימא דלפי המסקנא ה"ה נמי היכא דעושה נמי לשמן עיקר הו"ל פת טפל אלא דלעולם הפת עיקר ודוקא בההיא דחשש בגרונו דממילא נעשה השמן עיקר משום דבעי ליה לרפואה

והנה לרבי' יונה שכתב וז"ל שפירות גינוסר הם מתוקים יותר ואינם נאכלים אלא עם המליח הרבה כדי שהמתיקה לא יזיק לו ואוכלי' אותם עם הפת ונמצא הפת טפלה אל הפירות ולפיכך מברך על הפירו'