נימוקי יוסף על יבמות כח:

כבר מפורש כל זה במתני' ולשון רבינו אלפס ז"ל ולא פירות שאכל הבעל מנכסי מלוג לאחר שנשאת לשני ולא בלאות מה שבלה מנכסי צאן ברזל ואבד לגמרי אינו משלם לה תחתיהם אבל בלאות שהן קיימין נוטלתן כדגרסינן בכתובות בפרק אלמנה ניזונית (דף קא.) והיוצאת משום שם רע נוטלת מה שבפניה ויוצאה מסייע ליה לרב הונא דאמר זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימים:

ירושלמי ולא פירות אמר ר' אבינא שאינה יכולה להוציא ממנו פירות שאכל הדא דתימא כשנטלה כתובתה או מזונות משבא הראשון אבל אם נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפקא מיניה כך לא מפיק מינה ע"כ:

מנין וכו'. בממונא וכן (תנן) מאימתי יורש אדם את אשתו קטנה ואמרי ב"ה משתכנס לחופה דאשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה מתה אינה יורשה אבל כשנכנסה לחופה ואע"פ שהיא יתומה קטנה דמדאורייתא אין מעשה קטנה כלום ונשואיה מדרבנן בעלמא (א"נ) משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר וזכו לה להתקדש ע"י אמה ואחיה ועכשיו ירושתה מדינא דאורייתא קרוביה מן האב ירתי לה ומדרבנן בעל ירית לה ולא קרוביה אלמא שיש כח בידם להפקיר ממון כרצונם:

ומנין. מדאורייתא:

וכל אשר לא יבא בספר עזרה (י') כתיב:

וראשי האבות למטות. הוה ליה למכתב וראשי מטות לבני ישראל ופסק הרמב"ם ז"ל דה"ה לכל ב"ד חשוב בכ"מ וכל זמן וכדאמרינן במס' מו"ק [דף טז.] ומנ"ל דמפקרינן וכתב הריטב"א ז"ל מכאן סמוך להכרזות שנהגו במלכותינו כי מפני שיש בו תיקון ללקוחות ולמוכרים מפקיעין זכותו לגמרי של מערער מפני שלא מיחה:

לאסרו בבת ישראל. הבן הנולד לו ממנה לאחר שהחזירה וקנסא בעלמא היא להחמיר לעשות סיג לתורה:

ובגמ' [דף פט:] מייתי עלה דהא סיפא דמתני' דלעיל דמאימתי יורש אדם את אשתו קטנה וכו'. דמסיים בה יורשה ומטמא לה דאמרי' מדרבנן קא מטמא לה בעל משום דהויא לה כמת מצוה ופריך ומי הויא מת מצוה והתניא אי זהו מת מצוה כל שאין לו קוברים קורא ואחרים עונין אין זה מת מצוה ופריק ה"נ כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה. ופירשו בהאי לישנא דקורא ואחרים עונים לומר שהמת שבא ליפטר קורא קרובים ואין עונים אותו כלומר שאין לו קרובים ואף על פי שיש רחוקים שיתעסקו בו מת מצוה חשיב שיטמא עליו אפילו כהן ונזיר והראיה מהא דאמרינן דהכא נמי כיון דלא ירתי לה קרובים קריא ולא ענו לה הוא והויא מת מצוה. ואין פירוש זה נכון חדא דאין כהן מטמא למת מצוה אלא מפני כבוד הבריות שלא יהא המת מוטל בלא קבורה וכל שיש עוסקים עמו ואפי' רחוקים הרי כבודו עמו ולמה יטמא לו כהן או נזיר ועוד דבירושלמי דמסכת נזיר [ריש פרק ז'] פירשו להדיא דקורא ואחרים עונים אותו זהו שהכהן הבא ליטמא קורא לאחרים לקברו ואין עונים אותו ולפיכך אמרה התורה שיטמא לו כהן עצמו ואפילו היה מוצא אנשים לקברו בשכר אינו צריך לשכור אלא הוא בעצמו מטמא אם ירצה והא דאמרי' הכא דכיון דלא ירתי לה קרובים קריא ולא ענו לה לישנא בעלמא נקט שאפילו היא עצמה קוראה לקרובים לא יענו לה וכ"ש כשהכהן קורא אותם וכיון שהקרובים לא יטפלו בדבר כ"ש הרחוקים דאמרי הא אית לה בעל והא אית לה קרובים ומפני שהיא מת מצוה הטילו קבורתה על הבעל כיון שהוא יורשה והטעם שאמרה תורה לכהנים שיטמאו לקרובים אינו מפני שהוא מת מצוה דהא ודאי שפיר נטפלין בהם קרובים ורחוקים אלא הטעם כדי שתהא קבורתם מזומנת יותר על ידי קרוביהן עשאו הכתוב לענין זה כענין מת מצוה. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

תניא אמר ר"א בן יעקב וכו' שלא מן התורה. אף על פי שאינו חייב מן התורה העונש ההוא:

שרכב על הסוס. שאין בו אלא משום שבות כדתנן (ביצה לו:) אלו הם משום שבות לא רוכבין על גבי בהמה:

וסקלוהו. כמחלל שבת גמור:

שהשעה צריכה לכך. שעת הגזירה היתה והיו פרוצים בעבירה שהיו מזלזלין בשביתת שבת:

שהטיח. בעל וכל כה"ג שהוא מגדר מילתא ותקנה לישראל מותר לעקור דבר מן התורה לפי השעה כי הא וכמעשה דאליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה ושעת איסור במות היתה ואיכא כרת דשחוטי חוץ וכרת דהעלאה והתיר הכתוב דכתיב אליו תשמעון משום דהוה מגדר מילתא שהיא גדר ותקנה לישראל שהשיבן ע"י כך מעבודת כוכבים. והכי מסקנא דמילתא דמצות עשה דחינן בשביל גזירה דרבנן היכא דלאו עקירה בידים הוא אלא שב ואל תעשה דממילא הוא דמעיקרא כגון שופר ולולב בשבת שהם מצות עשה ומבטלים להו משום גזירה דרבנן שמא יטלנו ויעבירנו או אם יש בדבר ממיגדר מילתא כמעשים אלו דאמרי' הכא וכההוא דאליהו עקרינן לא תעשה ממש בידים שאינו אלא לצורך שעה אבל לעקור דבר מן התורה לדורות לא אבל הפקר ממון אפילו לעולם יש יכולת בידם כדאמרן לעיל דהפקר ב"ד היה הפקר:

כתובת בנין דיכרין. דתנן בכתובות (דף נב:) בנין דיכרין דיהוין ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון ואם מתה בחייו ונשא אשה שניה וילדה לו ומת בני השניה אפי' הן נקבות נוטלין כתובת אמן כחוב גמור שהרי נתאלמנה מאביהן ובני ראשונה אם הם זכרים נוטלין כתובת אמם ואע"ג דמתה בחייו דרבנן תקינו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו והכא לא שקלי יורשין דילה כתובת בנין דיכרין אלא לבני הכשרה נותנין כתובת אמן והשאר חולקין בשוה:

גרסי' בגמרא הורוה ב"ד לינשא והלכה וקלקלה חייבת בקרבן [דף צב.] מאי קלקלה ר"א אומר זנתה ר' יוחנן אומר כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה מ"ד זנתה כ"ש אלמנה לכ"ג מ"ד אלמנה לכ"ג אבל זנתה לא מ"ט דאמרה אתון הוא דשויתון לי פנויה ותניא כוותיה דר' יוחנן:

הורוה בית דין וכו'. שהתירוה לינשא על פי עד אחד שהעיד שמת בעלה ואע"פ שבא בעלה אח"כ פטורה מן קרבן משום דיחיד שעשה האיסור בהוראת ב"ד פטור מן הקרבן אבל עכשיו שקלקלה חייבת דלא התירוה כדי שתקלקל כ"ש אלמנה לכ"ג דכיון דאיכא לאו ופסול זרע לא שריוה אדעתא דהכי ולא עשתה בהוראת ב"ד:

דשויתון לי פנויה. דשריתון לי לאנסובי ואומר ר"י ז"ל דאפי' להאי לישנא אע"ג דכתיב בגיטא ודן די יהוי ליכי מינאי וכו' למהך להתנסבא לא סגי עד שיכתוב הרי את מותרת לכל אדם דדילמא איהו לא שריא אלא להתנסבא אבל לא לזנות והויא ליה כאומר הרי זו גיטך חוץ מזנותך דבמילתא דבי דינא לא אזלינן בתר לישנא אלא בתר עיקר טעמא וכי שרו לה לאתנסובי ודאי לשוייה פנויה אתו אבל גבי בעל בתר לישנא אזלינן ודילמא מקפיד הוא שלא להתירה לזנות ע"כ:

מתני' האשה שהלך בעלה. ואח"כ מת בנך. ולא הוזקקה ליבם ונשאת לשוק:

חלוף. שנים אחרים והזימום ואמרו להם והלא ביום פלוני עמנו הייתם והתורה האמינה האחרונים המזימין יותר מן הראשונים וחלוף מה שאמרתם היה בתחלה מת הבן ונמצאת שהיתה זקוקה ליבם והיא עכשיו יבמה לשוק:

הראשון והאחרון. ראשון דלפני שמועה ואחרון אם עכבה אחר שמועה ובגמרא מוקמינן לה כר"ע דאמר יש ממזר מן חייבי לאוין אבל לית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דפליגי עליה בעלמא ואמרו אין ממזר אלא מחייבי כריתות או מחייבי מיתות ב"ד: