נימוקי יוסף על יבמות כה.

גרסי' בגמרא [דף עו:] מה"מ א"ר יוחנן דאמר קרא וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר בן מי זה הנער אי מפרץ אתי מלכא הוי א"ל דואג עד שאתה שאיל עליה אם הגון למלכות אם לאו שאיל עליה אם מותר לבא בקהל דאתי מרות המואביה א"ל אבנר תנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית [דף עז.] אקשי ליה דואג קשיאתא ושתיק בעי לאכרוזי עליה מיד ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי וכתיב יתרא הישמעאלי אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאלי ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ומי מהימן והא אמר ר' אבא א"ר הונא א"ר כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו שאני הכא דהא שמואל ובית דינו קיים. פירוש אם קודם מעשה שבא הוראה לידו אומרה ושנאה בבהמ"ד לתלמידיו בשם רבו שומעין לו בשעת הוראה ואם לאו אין שומעין לו שמחמת מעשה הבאה לידו אומרה:

דהא שמואל ובית דינו קיים. ומילתא דעבידא לאגלויי הוא ולא משקר בה. וכתבו בתוספות דהא דאמרינן אין שומעין לו דוקא מילתא דשייכא בדידיה כי הכא דיתרא הישמעאלי שנשא אביגיל בת נחש שהיא בת ישי כדאיתא בב"ב (דף יז.) ועל הא דפרש"י ז"ל דמשום דבית דינו קיים לא משקר הקשו ז"ל דחס ושלום לא חיישינן לת"ח שישקר אלא חיישינן שמתוך שנושא ונותן בהלכה כדי לקיים דבריו אומר בדדמי כסבור שקבל כן מרבו וכי איתא לרבו קיים ודאי דייק שפיר ולא אמר אפי' בדדמי וכל ה"מ כדאמר בגמרא אבל כשאמר מסברא ומביא ראיה לדבריו שומעין לו וזה פשוט. הריטב"א ז"ל:

מתני' אמר ר' יהושע וכו' לא חולץ. דכתיב (דברים כ״ה:ו׳) ולא ימחה שמו פרט לסריס ששמו מחוי:

ואין לי לפרש. איני יודע איזה סריס בן חליצה ואי זה פטור:

סריס אדם. שנסתרס לאחר שנולד:

סריס חמה. ממעי אמו:

חולץ. [דוקא חולץ] אבל לא מייבם דהא אסור לבא בקהל ומיהו אי הך יבמה היתה גיורת יבומי נמי מייבם דקהל גרים לא איקרי קהל ומדהתיר לחלוץ ש"מ האי תנא סבר דלר' עקיבא חייבי לאוין דשאר דווקא הוא דהוי ממזר חייבי לאוין גרידי לא הוי ולא יבא פצוע דכא חייבי לאוין גרידי נינהו ולפיכך חליץ אבל לאידך תנא דר' עקיבא דסבר בכל חייבי לאוין הוי ממזר א"כ הוי כחייבי כריתות ולאו בני חליצה ויבום נינהו:

גמ' היכי דמי סריס חמה אמר רב יצחק וכו'. לאו לשון שאלה הוא אלא מדבריו של רבי יצחק הוא שמפרש סריס חמה דמתני' שהוא בענין שלא היה לו שעת הכושר מעולם כיון שסריס אדם חולץ משום שהיה לו שעת הכושר דאם לא כן הא מפרשינן לקמן סימנין:

כל שלא ראה וכו'. שלקה ממעי אמו:

כיפה. בולט"א בלע"ז שאין קלוח השתן הולך למרחוק כשהוא מטיל כלפי מעלה ואין נעשה ככיפה זהו סימן מיוחד ומובהק למי שהוא סריס חמה ממעי אמו ואילו סריס חמה דעלמא הא לקמן נתפרשו בו סימנין הרבה:

סימני סריס וכו'. אין עושין בהן מעשה. להחזיקן בגדולים עד שיהיו בן עשרים שנה שלמות ולא הביאו שתי שערות דהשתא נדונים כסריסין וגדולים אבל קודם לכן נדונים כקטנים אף על פי שנולדו בהם סימני [סריס] ואיילונית וזהו הדרך השלישית כי שלשה דרכים הם לענין גדלות הדרך האחד שנים ושערות. מי"ב שנים ויום אחד לנקבה וי"ג שנים ויום אחד לזכר הדרך השני בשלא הביא שערות וגם לא נולדו לו בו סימני סריס בגדלותו אחר שהגיע לרוב שנותיו דהיינו לאחר ל"ו שנים הדרך הג' שלא הביאו שתי שערות ויש לו סימני סריס ואיילונית אין עושין בהם מעשה עד שיהא בן עשרים כדאמרינן הכא:

בן ח' אין עושין מעשה לדונו כגדול עד שיהא בן עשרים ואף על פי דהביא שערות שומא בעלמא נינהו וכעין סריס חשבינן ליה לענין זה ואף על גב דהוי בן קיימא ודוקא בבן ח' ודאי אבל כשהוא ספק בן ח' ספק בן ט' בחזקת בן ט' קאי והוי גדול בשנים ושערות שאם לא כן לרבי אבהו מה נעשה בקדושי דרוב בני אדם דלא חיישינן בהו לומר שמא קטנים נינהו וזהו דרך המפרשים ז"ל ולא פירש"י ז"ל כן ודעת רוב הפוסקים זכרונם לברכה דהלכתא כר' אבהו:

מפני הסכנה. סכנת שניהם הבן והאם שלא ירבה החלב בדדין ותאנס ותמות:

טעמא דלא גמרו. בניחותא וסיומא דמלתא הוא:

בר ז' הוא. ולשבעה נגמרה צורתו אלא שנשתהה וחיי ובגמרא [דף פ:] אמרינן דעבד עובדא הכי רבא תוספאה באשה שהלך בעלה למדינת הים ואשתהי עד תריסר ירחי שתא שלא חזר הבעל וילדה אשתו לסוף שנתה ואכשרה רבא דקסבר משתהי הולד לאחר גמר צורתו לז' שנשתהה ג' חדשים ולא אמרי' לאחר שהלך בעלה נתעברה מאחר וזו כרבי דאמר דאשתהי וכן סבר רשב"ג [דתנן ארשב"ג] כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל וטעמא דאמרי' דאע"פ שלא כלו לו חדשי העבור לשבעה נגמרה צורתו ואשתהי עד שמיני ונקט באדם דאילו בבהמה קתני התם שהה שמונה ימים אינו נפל ושמואל פסק הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל בפרק רבי אליעזר (שבת דף קלו.) ואמרי' התם מכלל דפליגי רבנן עליה ונראה מל' רבן שמעון בן גמליאל דבשהייה גרידתא מכשיר בלא גמר סימנין ונראה נמי דמודה לרבי בגמר סימנין דעדיפא משהייה לחודה וכיון דקיימא לן כרבי שמעון בן גמליאל קי"ל נמי כרבי וזה נראה דעת הרמב"ן ז"ל ולפי זה אין לנו בן ח' אלא בשלא גמרו סימניו ולא שהה שלשים יום אבל יש מפרשים דרבי שמעון בן גמליאל תרתי בעי ופליג אדרבי דסגי ליה בגמר סימנין וכבר איפסיקא הלכתא כרבי שמעון בן גמליאל וה"מ דבעי תרתי בספק בן תשעה ספק בן ח' אבל בן ח' ודאי כגון שבעל ופירש סגי ליה בשהייה או בגמר סימנין כדאמרן הילכך כל דקים לן ביה שכלו לו חדשיו דכולי עלמא ולד מעליא הוא אף על פי שלא גמרו סימניו וכל שהוא ספק בן ט' ספק בן ח' אף על פי שגמרו סימניו לר' שמעון בן גמליאל ספק נפל הוא תוך שלשים יום והיה לנו לומר שלא נמול אותו בשבת מספקא אלא דמשמע דסמכינן על מה שאמרו בגמרא שאף הם היו נוהגים כן מדאמרינן (שבת דף קלו:) ממהל היכי מהלינן בשבתא ומהדרינן ממה נפשך כרב אדא בר אהבה אם חי הוא שפיר מהלינן ואם נפל הוא מחתך בשר בעלמא הוא וליכא אלא שבות דרבנן וכן המנהג פשוט בעולם וכן פסק הרמב"ם ז"ל ועיקר. הריטב"א ז"ל: