נימוקי יוסף על יבמות א.

פרק ראשון

חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. כדקתני שאם היתה נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות וטעמא יליף בגמרא:

וצרות צרותיהן. לקמן במתניתין מפ':

חמותו. שאם מת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים:

וכן אם חמותו ואם חמיו. שכולן אסורות לו מטעם הפסוק דכתיב (ויקרא י״ח:י״ז) ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה ויש בכלל זה חמותו [ואם חמותו ואם חמיו] שכולן אסורות לו משום ערוה כדמפרש באלו הן הנשרפין (דף עה.) ובתו ובת בתו ובת בנו דהכא בבתו מאנוסתו מיירי דאילו בתו מאשתו היינו בת אשתו דכיון דכתיב אשה ובתה ל"ש הימנו ול"ש מאיש אחר אבל בתו מאנוסתו לא ילפינן מהכא דאשה ע"י קדושין משמע דאישות הוא ומקרא אחרינא נפקא כדמפרש בגמ':

אחותו מאמו. שנשאת לאחיו מאביו ומת בלא בנים וכן אחות אמו שנשאת לאחיו מאביו שאין יבום אלא לאחין מן האב דכתיב כי ישבו אחים יחדיו וילפינן אחוה אחוה מבני יעקב בפ' שני (דף יז:) מה להלן מן האב אע"פ שאין מן האם ה"נ ל"ש:

ואשת אחיו מאמו. שמת ונשאה אחיו מאביו שהיתה נכרית אצלו ומת בלא בנים ונפלה לפני זה ליבום אסורה לו לפי שהיתה אשת אחיו מאמו תחלה ואסורה לו עולמית דכתיב ערות אשת אחיך ודרשינן ליה בפרק הבא על יבמתו (דף נה.) אחיך בין מן האב בין מן האם:

ואשת אחיו שלא היה בעולמו. כגון ראובן שמת בלא בנים ונולד לו אח אחר מיתה ושמו לוי ועמד שמעון ויבם את אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים ונפלו שתיהן לפני לוי שתיהן פטורות לפי שאשת ראובן שנשאת לשמעון אסורה ללוי וענוש כרת עליה לפי שאשת אח בכרת כשאר עריות שבפרשה וכתיב בכולהו כי כל אשר וגו' ובמקום מצות יבום כשמת בלא בנים שרייה רחמנא ואשת אחיו שלא היה בעולמו שמת קודם לידתו לא שריא ליה דכתיב כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם והלכך כשמת ראובן נאסרה על לוי איסור עולם כאשת אח שיש לו בנים ואפי' עכשיו שנפלה מכח נשואי שמעון שהיה בעולמו אסורה לו בשביל ראובן וכשם שהיא אסורה לו כך צרתה אשת שמעון האחרת אסורה לו דילפי' לקמן על כל העריות העומדות עליו בכרת שנפלו לפניו ליבום עם צרותיהן ששתיהן פטורות ואם נשאן חייב כרת שמאחר שפטרן הכתוב עומדת עליו באיסור אשת אח שיש לו בנים וכתבו המפרשים ז"ל דהא דפירש רש"י ז"ל בנולד ואח"כ ייבם לא נקטא בדווקא אלא דבעינן לפרושי לדברי הכל ומיהו אליבא דהלכתא קי"ל כרבנן לקמן פ' כיצד (דף יט.) דאסירה עליה בין שנולד ואח"כ ייבם בין ייבם ואח"כ נולד:

וכלתו. שמת בנו ונשאת לאחיו וכלתו אסורה לו לעולם ואפי' אחר מיתת בנו:

וכולן שמתו. אם מתה בתו קודם לאחיו:

או מיאנו. והיכי משכחת מיאון בבתו והרי אביה קיים ואין מיאון אלא ביתומה משכחת לה כגון שהשיאה אביה ונתגרשה כשהיא קטנה ושוב אין לאביה רשות בה והלכה ונשאת לאחי אביה בעודה קטנה יוצאה במיאון ובפ' ב"ש (דף קט.) קרי לה יתומה בחיי האב ואם מאנה באחי אביה או נתגרשה מאחי אביה:

או נמצאו איילוניות. שמקחו מקח טעות ולא הויא אשת אחיו וכשמת אחיו הרי היא כמו שאינה ומתייבמת צרתה ומפרש בתוספתא האי נמצאו בין בחיי הבעל בין לאחר מיתתו ורב אסי פירש בגמרא [דף יב.] דווקא נמצאו דהיינו שלא הכיר בה ומשום מקח טעות אבל רבא פירשה [דף יב:] בין שהכיר בה בעלה בין שלא הכיר בה ואפי' הכיר בה צרתה מותרת משום דכיון דלא חזיא ליבום כלל הרי היא כצרת ערוה שלא במקום מצוה [פי' כצרת ערוה באיש אחר שאינו אחיו דלא שייכא מצות יבום]:

והכי איתא בירושלמי איילונית כמי שאינה בעולם והא דקתני שנמצאו תני שהיו והלכתא כרבא וכתב ר"ת ז"ל דלרבא דלאו טעמיה משום מקח טעות אפשר דאיילונית שלא הכיר בה גיטא מדרבנן בעיא ואתיא שפיר מתניתין דכתובות (דף ק:) דהממאנת והשניה והאיילונית אין להם כתובה דמשמע כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא כדדייק התם (דף עג.) ואתיא שפיר נמי הא דאמרי' (במכילתין דף סא:) קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית ונמצאו פוגעין בערוה ואם איתא דלא בעיא גיטא כלל תתיבם קטנה ממה נפשך דאפילו תמצא איילונית אנוסת אחיו בעלמא היא ושריא ליה אבל אי בעיא גיטא מדרבנן אמרינן פוגעין בערוה מדרבנן והרשב"א ז"ל תמה על פרש"י ז"ל שפי' נמצאת איילונית שמקחו מקח טעות הוא ולא הויא אשת אחיו ולפי זה מתני' בשלא הכיר בה וכרב אסי ואנן כרבא קי"ל דפירשה אפילו הכיר בה וכדאפסיק הלכתא בהדיא בגמרא:

גמ' מנא הני מילי. דערוה וצרתה וצרת צרתה פטורות לעולם:

עליה מה ת"ל. ליכתוב לגלות ערותה בחייה ומשמע נמי שבחיי אשתו נאסרת עליו אחותה ולאחר מיתה מותרת:

שומע אני אפילו נפלה לפניו ליבום אחת מן העריות. תתייבם:

לצרור. צרות הרבה מדלא כתיב לצרר:

זדונה כרת. בפ' עריות כתיב בתר כולהו ונכרתו הנפשות העושות וכל שזדונו כרת שגגתו חטאת כדיליף בפירקין [דף ט.]:

ט"ו נשים ותו ליכא עריות בכרת חוץ משש עריות של משנתינו שאין בהם צד יבום לעולם:

(שנשואות לאחרים) יכול שאני מרבה וכו'. שנשואות לאחרים שיהו צרותיהן אסורות להנשא לזה וה"ה דהוה מצי למימר יכול שאני מרבה ט"ו נשים אלו שלא במקום מצוה אלא דמשום דתנא דמתניתין תנא התירא שלא במקום מצוה בשש עריות נקט הכי ולהכי קתני בסוף דבריו שאין צרה אלא מאח לתת טעם לאלו השש כדי שנלמוד מהם לט"ו שלא במקום מצוה דאי לא למה לי למתני שאין צרה אלא מאח כיון דהא ברירא להו להתירא אלא ודאי כדאמרן וכן פי' ר"י ז"ל שאין צרה אלא מאח. דהואיל ופטרה הכתוב מזיקתו הרי היא עליו כאשת אח שיש לה בנים שהיא בכרת דכתיב ערות אשת אחיך אבל בעלמא [דלא רמי] איסור אשת אח עלה שריא ליה: