נימוקי יוסף על מועד קטן ד.

מפסיע. תפירות רחוקות זו מזו באשט"א בלע"ז:

כלבתא. תפירה שאינה שוה אלא אחת למעלה ואחת למטה כעין שיני הכלב שאינן שוין זה כנגד זה:

שאין מפשילין. גדילת הצמר או הקנבוס כשעושין ממנו חוטין ארוכים לעשותחבלים נקרא מפשילין שלפי שאינה בדקדוק כדרך שאר טויות לכך אמר לשון הפשלה כדרך הפשיל כליו לאחריו:

מתני' מעמידין תנור וכירים וכו'. פי' מקיימין ובונין:

תנור. של חרם מקום שפיתת שתי קדרות כירים מקום שפיתת קדירה אחת:

אין מכבשין. מפרש בגמ' מנקר ריחיא שמכה בפטיש ומנקר על הריחים [התחתונה] כדי שיטחנו יפה וי"א בת עינא כלומר נקב האבן (התחתונה או) העליונה של ריחים שנופלים החיטין דרך אותו נקב:

מעקה. ידוע:

מרפסת. תקרה שעושין לפני פתח העלייה ובה עולין לעלייה ובה יורדין לחצר וגבוהה היא יותר מי' טפחים ולפיכך עושים לה מעקה:

מעשה הדיוט. אינו טוח בטיט:

שפין את הסדקין. שהן בגג כדי שלא יפלו הגשמים בתוך הבית:

מעגלה. הוא עץ עגול שבו מחליקין עפר הגג:

במחצלים. כלי אומנות של ברזל וכשאין יכולין להשוות במעגלה עושים באותו כלי שיש לו בית יד ובגמ' פריך השתא במעגלה שרי ביד וברגל מיבעיא ומשני ביד וברגל מעגילין כעין שעושין במעגלה אבל לא במחצלים וכל שכן במעגלה שהוא מלאכת אומן וטירחא יתירתא:

גמ' מנקר ריחיא. וכן בת עינא מפורש במשנה:

ליטול צפרניו. פירא"ר בלע"ז שהרי אינו יכול לילך חצי מיל בלא זה:

אבל חמרא דריחיא. חמור העומד לסבב את הרחיים לטחון אסור שהרי יכול לטחון במועד אע"פ שלא נטלו צפרניו:

שרי למשקל טופרא. כיון דשרי לטחון במועד:

אוריא. אורוות סוסים להשוות הקרקע שאוכל בו או ששוכב בו או לבנות האבוס לבהמה וכתב (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל דדוקא במעשה הדיוט וכן נראה דודאי לא עדיף מעשיית מעקה שאינה מותר במעשה אומן:

לסרוקי סוסיא. לקרצף במגרפה של ברזל שיש לה שינים:

אצטבא. בנין של אבנים:

קרפיטא. בנין של עץ לישב בו:

ואין מונעין רפואה. תוספתא שותין מי דקלים וכוס של עיקרין במועד שבראשונה היו אומרים אין שותין מי זבלים ומי דקלים וכוס של עיקרים במועד עד שבא ר"ע ולמד ששותין:

ומקיזין דם לבהמה ולחיה ולעופות ואין מונעין רפואה מן הבהמה במועד:

והא דשרא. רבא למיבני אצטבא. כתב הרמב"ן ז"ל בלקוטיו דדוקא במעשה הדיוט אבל לא במעשה אומן שאע"פ שהוא לצורך המועד כיון שאינו צורך אוכל נפש לא הותר במעשה אומן אלא במעשה הדיוט וכתבו מן האחרונים ז"ל דדברי הרב הם כלל לכל כיוצא בו. ולדבריו כותל חצר שנפל שבונה כדרכו הוא מפני ששמירת ביתו עשאוהו כצורך אוכל נפש לפי שהוא דבר האבד ואינו צריך שינוי:

וכתב הראב"ד ז"ל מנקר ריחיא מותר בין בחדשה בין בישנה דהא רב חמא דרש נוקרין ריחים במועד ולא פליג בין חדשה לישנה כלל והרמב"ן ז"ל והגאונים ז"ל פסקו שמותר לנקר ולעשות בת עין שלהם ואפילו לגמור כל מלאכתן כדרכו:

וכתב הרמב"ם ז"ל ובירושלמי התירו להסיק אלפסין וקדרות לצורך המועד:

לכסכוסי קירמי. יריעות ללבנן לפי שנראין יותר דקין וחשובין והוי כדבר האבד:

קיטורי בירא. פרונצי"ר בלע"ז:

דתקיל תקלא. מסקל השדה כדי לעשות בו גורן:

מוליא. תל:

נצא. גומא כמו נעצא כדאמרי' (ב"ק דף נ:) חריצין ונעיצין:

אדעתא דארעא הוא. ואפי' הוא מתכוין לצורך בי דרי כיון דמתחזי כמאן דעביד אדעתא דארעא אסור:

דזכי זוכיא. מנקה את הקרקע ותולש עצים רכים וקשין שבתוכו:

שקיל רברבי וזוטרי. כוונתו ודאי לצורך הקרקע שאפי' הקש מזיק לחרישה: