נימוקי יוסף על מועד קטן טז:

אבילות לחוד. שאין הקריעה בכלל מה שאמרו הלכה כדברי המיקל באבל שהקריעהקודם שתחול האבלות היא והנה יש קריעה במועד ואין אבלות במועד:

עד היכן קורע. אם מת לו מת וקרע טפח ואח"כ מת לו מת אחר עד היכן הוא מוסיף על הקרע הראשון:

הגיע לטבורו. ויש לו עדיין לקרוע על מת:

מרחיק. בצד שלפניו:

הופכו למטה. מהפך כל החלוק מה שיש למעלה ישים למטה ויעשה לו בית צואר אחר ויקרענו:

והקורע למטה. בשולי הבגד:

ומן הצדדין. שתחת בתי ידים:

פורם מלמטה. שכהן גדול אין יכול לקרוע למעלה כלל שהרי אינו נוהג אבילות ולזכר בעלמא לכבוד אביו ואמו קורע מלמטה בשפת החלוק התחתון הנוגע בקרקע:

כל שבעה. אם היה אבל וקרע קריעה של טפח כהלכתה ובתוך ז' מת לו מת אחר:

קורע. מרחיק שלשה אצבעות וקורע קריעה אחרת דבתוך ז' אינו יכול להוסיף על אותו קרע לפי שכיון שלא היה לו רשות אפילו לשוללו לא יהיה ניכר בו תוספת שיהיה בשביל מת אחר:

לאחר ז'. שיש לו רשות לשוללו מוסיף על הקרע האחר עד טבורו שניכר הדבר שבשביל המת האחר הוא קורע דבכל דוכתא אשכחן דאבלות לאחר שבעה בטלה הלכך כבר הלך לו הקרע הראשון מז' ואילך והרי זה כקרע חדש:

ת"ר היוצא בבגד קרוע גוזל את החיים. פי' שגונב את דעתם דמראה עצמו כאילו קרע על המת וגוזל המתים שלא יצא ידי קריעה:

קורע ומאחו. שכיון שהודיעו שלבקר החולה הלך כאילו נטל רשות ממנו שאם ימצאנו מת יקרענו:

ומאחה. אע"פ ששאר קרעים של אב אינן מתאחין שאם נתן לו רשות לקרוע שלא יתבייש שם לא הקנהו הלכך מאחו:

ומשלם לו דמי קרעו. מה שנגרע החלוק בשביל הקרע מערכו:

לא יגע. בו ולכשימצא חלוק תוך ז' על שאר מתים יקרע ועל אמו ואביו עד שנה שאסור בשאלת שלום עד י"ב חדש ולא יותר שנראה שכבר הושלם האבילות:

והמשאיל חלוק לילך לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבל וברגל עד שיצא הרגל ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה:

אין מודיעין אותו ואפילו נודע לו אין מצווין לו לקרוע שמא תגדל דאגתו:

ומשתקין. המקוננות שלא תרבה אנחתו:

ומקרעין לקטן. אע"פ דלאו בר מצוה הוא מקרעין לו בגדיו:

עגמת נפש. שהרואים ירבו ההספד וכתב הרי"ץ גיאות ז"ל שאם הגיע לחינוך קורע על קרוביו כשאר מצות שמחנכין אותו בהם:

הגוסס הרי הוא כחי. פירוש ליתן גט ולמתנה וכהן רשאי ליכנס בבית שהוא עומד אף על פי שרוב גוססין למיתה:

אין קושרין. כדי שלא יפתח פיו:

ואין סכין ואין מדיחין. מנהג הוא שעושין לכלמת להדיח זוהמא שעל בשרו:

ואין מטילין וכו'. שלא יסריח:

ואין מעמצין. כדכתיב (בראשית מ״ו:ד׳) ויוסף ישית ידו על עיניך וטעמא כדמפרש ואזיל מפני שמקרב את מיתתו:

ואין חולצין וכו' ולא מכניסין ארון בבית וכו'. כדי שלא להבעיתו:

מתגנה. אם לא יבכה על מתו:

אין מברין. פירש הראב"ד מתניתין במועד לפי שאין כפיית המטה נוהגת במועד כלל אע"ג דשרי הבראה:

לבו גס בו. רגיל שהוא אוהבו ואינו מקפיד אם יושב על מטה כפויה:

ואם לאו. שאינו כל כך רגיל ושמא נחש ינחש לישב על גבי קרקע:

וי"מ יברוהו לאבל עצמו לפי שאין דרך ארץ לישב האבל על מטה כפויה והמברין ישבו על מטה זקופה ולפיכך מושיבין גם האבל במטה זקופה ודוקא בשעת הבראה דייקינן ליה דקתני מטות זקופות ולא קתני מטה זקופה:

ההולך ממקום למקום. לסחורה ושמע שמועה קרובה אם יכול למעט שלא יעשה שום עסק באותה העיר:

ואם לאו. שאם לא יקנה באותה העיר לא ימצא:

מגלגל עליהם. שלא יקנה אלא צרכי הדרך ודברים שיש בהם חיי נפש:

ת"ר מאימתי כופין וכו'. פירוש מאימתי מתחיל לנהוג אבל אבלות וה"ה לנעילת הסנדל:

משיסתום הגולל. שהניחו המת בקברו וכסוהו בעפר והלכתא כר' יהושע:

זוקפין. כדאמרן [בדף כד.] שזקיפת המטה חובה שלא תהא ניכרת האבלות בשבת:

מן המנחה. נראה דמנחה קטנה קאמר דכל שאינו עושה בשבת מן המנחה ולמעלה אינו עושה:

אע"פ שלא נשתייר אלא יום אחד. שיוצא מאבלותו ביום אחד ובבקר משיצאו המנחמים מביתו שרי ליה לרחוץ אפ"ה מצרכינן ליה במוצאי שבת שיכפה את המטה וה"ה לשאר דיני אבילות כגון נעילת הסנדל ורחיצת ידים ורגלים בחמין דנוהוין עד שתחשך: