נימוקי יוסף על מנחות א.

בני אהרן. פי' מדכתיב בני ולא כתיב בית אהרן דמשמע בין זכרים בין נקבות אי נמי אי לא כתיב לא בית ולא בני היו נכללות בכלל כהנים ויאסרו גם המה להטמא למתים כדאשכחן במתנות כהונה דכתיב וזה משפט הכהנים מאת העם ואמרינן כהן ואפי' כהנת כדאמרינן (חולין דף קלב א) רב כהנא אכיל בשביל אשתו ורב פפא אכיל בשביל אשתו וחזינא נמי דבנות אכלי בתרומה ובחזה ובשוק ושמא תאמר כל מי שראוי לאכול קדשים יהיה מוזהר על הטומאה קמ"ל בני זכרים ולא נקבות:

יכול חללים. יכול אפילו חללים יהיו מוזהרין על הטומאה דהא בני אהרן הם כדקי"ל (סוטה דף כג ב) שהבא על הגרושה זרעו מתחלל אבל הוא אינו מחולל דכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו זרעו ולא עצמו ת"ל הכהנים יצאו חללים שאע"פ שאביהן כהן הם עצמם אינם כהנים אבל כהנים בעלי מומין הם מוזהרין על הטומאה שהרי כהנים הם לענין אכילת קדשים כגון חטאות ואשמות דכתיב כל זכר בכהנים יאכלנה כלומר אפילו בעל מום זכר פרט לנקבות:

גבה עינים. כלומר שלא היה הולך בכובד ראש:

ונתן עיניו בגרושה. שישרה בעיניו ולקחה לו לאשה והיה כל זרעו מחולל לפיכך מותר אני להטמא למתים ודוקא נולד מן הגרושה ודאי הוא דהוה מותר להטמא למתים אבל נולד מחלוצה שאינה אסורה אלא מדרבנן דנפקא לן (יבמות כד א) מריבוי ואשה גרושה מאישה דהוה ליה למיכתב וגרושה מאישה וכתב ואשה גרושה מאישה לומר דוקא גרושה אבל חלוצה לא. אסור להטמא למתים:

תניא אמור ואמרת להזהיר וכו'. פירוש מריבוי דכתיב אמור וחזר וכתב ואמרת דהוי סגי בחד לריבוי אתא שמוזהר האב שלא יניחנו לבנו להטמא למתים אע"ג דבשאר איסורין אין האב מוזהר על הבן כדתנן (שבת קכא א) נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה וקטן שבא לכבות אומרים לו אל תכבה ומוקמינן ליה בקטן העושה על דעת אביו הא לאו הכי לא אסרינן ליה אבל בטומאה מוזהר מריבוי דקרא:

מנין לרבות את הדם של מת. כגון רביעית דם שמטמא באהל מדכתיב במת בנפש האדם אשר ימות ת"ל לנפש וכו':

הפורשות. הנפרשות מן המתים כגון עצם כשעורה:

ת"ל לנפש. ואע"פ שאינו מטמא באוהל מטמא במגע:

בעמיו. כלומר בזמן שיש לו קוברים:

למת מצוה. שאין לו קוברים:

ואחרים עונים. שיש לו משמשין דכיון שיש שם ישראל שיכולין לקברו אסור לכהן להטמא עמהם:

כי אם לשארו כו' הקרובה ולא הארוסה דבאירוסין לחודייהו לא מקריא שארו אלא קירוב בשר כגון שנכנסה לחופה:

לא אונן עליה. מותר לאכול בקדשים כיון שאינו חייב להתאבל עליה:

ולא מיטמא לה. מהאי טעמא דלא נקראת שאר:

לא אוננת עליו. אם מת הארוס:

ולא מיטמאת לו. ליכא לפרושי בכהנת ומשום איסור טומאה דהא אמרינן לעיל בני אהרן ולא בנות אהרן אלא ה"ק אין עליה חובה להטמא עליו שאע"פ שאם היתה נשואה וכדי שתאכל חוליה בטהרה אינה רוצה ליגע בו ולא ליכנס באוהל שלו היו מכריחין אותה להטמא לו שהרי הכהן המוזהר על שאר טומאות אם אינו רוצה ליגע באשתו שמתה מטמאין אותו בעל כרחו כדאמרינן לקמן לה יטמא מצוה ואם לא רצה ליטמא מטמאין אותו בע"כ וכל שכן דמטמאין אותה בעל כרחה מכל מקום מת בעודה ארוסה אין מטמאין אותה בעל כרחה:

אינו יורשה. דכתיב ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה ודרשינן שארו כשימות ירשנה בעלה וארוסה לא הויא שארו כדפרישית:

מת הוא גובה כתובתה. ממנו בין כתב לה בין לא כתב לה: