נימוקי יוסף על בבא מציעא סח:

ירושלמי ראובן היה חייב לשמעון מנה סמכיה גבי לוי איפרסאן לוי לית ראובן חייב לשמעון כלום הדא דתימא בשלא עשו ערמה אבל עשו ערמה [חייב פירוש איפרסאן העני א"נ איפרסאן כמו אפרסם שנתפרסם ענינו שהוא עני וקאמר שאם עשו ערמה] כלומר שהמחהו אצלו בחזקת שהוא עשיר ונמצא שהוא היה עני באותה שעה [חייב] אבל לא עשו ערמה פטור ולפי דברי הגאון ורבינו תם ז"ל שכתבנו כי פטרינן ליה בשלא עשו ערמה דוקא כגון שפטרו בפירוש ואפילו הכי אם עשו ערמה חייב הרנב"ר ז"ל ומדאמרינן הכא שחוזר מפני שלא מחל [על] הבעל הבית בפירוש דקדקו בתוספות דמחילה לא בעיא קנין דהכא בלא קנין מיירי דאי בקנין פשיטא דאינו חוזר ואפילו לא יתן לו השולחני כלום ואפ"ה משמע מהכא דאילו מחל לו בפירוש אינו חוזר אלמא הוי מחילה אפילו בלא קנין והכי משמע פ"ק דקדושין (דף טז.) גבי וקונה את עצמו בשנים ובגטין פרק השולח (דף לט:) גבי ההיא אמתא דהוה מרה שכיב מרע וכו' והא דאמרינן פרקא קמא דסנהדרין (דף ו.) פשרה צריכה קנין דהיינו שניהם צריכין להקנות זה לזה זה ימחול החצי וזה ישלם החצי אלמא מחילה צריכה קנין שאני התם דמשום דדמיא למחילה בטעות שיאמר אילו הייתי יודע שכן לא הייתי מוחל צריכי לאלומי למילתא:

בעו וכו' קבלנות. אומן שקבל עליו מלאכה בכך וכך ולא לשכירות ימים:

קונה בשבח כלי. זוכה במה שהשביחו ומשום קבלנותו יוציא לו כשמחזירו לו הרי הוא כמוכר שבח שהיה לו בתוכו והלואה היא ולא שם שכירות עליה:

עובר ושכירות הוא. והכא קיימא לן כרב ששת דלא אשכחן מאן דפליג עליה ועוד דקי"ל בעלמא דאין אומן קונה בשבח כלי וכן פסק הריא"ף ז"ל ותניא דמסייע ליה הנותן טליתו לאומן וגמרה והודיעו אפילו מכמה ועד עשרה ימים אינו עובר משום בל תלין נתנה לו בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין אלמא כיון שעובר משום בל תלין שכירות הוא:

גרסי' בגמ' מאי שנא שכיר דתקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל אמר רב יהודה אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן דעקרו רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום דבעה"ב טרוד בפועליו אי הכי אפילו קצץ נמי אלמה תניא אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחברו עליו הראיה קציצה ודאי מידכר דכירי אינשי אי הכי אפילו עבר זמנו נמי אלמה תנן עבר זמנו אינו נשבע ונוטל חזקה אין בעה"ב עובר משום בל תלין והאמרת בעה"ב טרוד בפועליו הוא הני מילי מקמי דלימטי זמן חיובא אבל כי מטי זמן חיובא רמי אנפשיה ומדכר וכי שכיר עובר משום בל תגזול גבי בעה"ב איכא תרי חזקי חד דאין עובר משום בל תלין וחד דאין שכיר משהה שכרו אבל הכא חד חזקה ע"כ:

פירוש תקנות קבועות ראו לעשותן קבע ולעקור עליהם דבר מן התורה דמדאורייתא מי שעליו לשלם הוא נשבע דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם והכא שקלוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר דאם כפר בכל כיון שתקנו לו שבועה בנקיטת חפץ [מפני שהשכיר מסר נפשו על שכרו] היה להם לתקן אותה על בעל הבית שעליו לשלם וכל שכן אם מודה מקצת הוא ולא עשו כן אלא עקרוהו מיניה ושדיוה אשכיר משום דבעה"ב טרוד בפועליו וסבור שנתן לו ולא נתן ולאו דוקא פועליו דאפילו אין לו אלא פועל זה דינא הכי אלא טרוד בעסקיו קאמרינן והכי אמרינן בירושלמי [ריש פ"ז דשבועות] אמר רבי בון בעה"ב ע"י שעסקיו מרובים תקנו לו שישבע השכיר ויטול:

אי הכי. דבעה"ב טרוד ושוכח אפילו מקציצה נמי לישתבע פועל:

קציצה ודאי וכו'. הלכך ליכא למיחש בה משום טרוד בפועליו הלכך לא שדיוה רבנן לשבועה אשכיר ומיהו בע"ה נשבע ואפילו הוא כופר בכל כגון שאומר לו לא קצצתי אלא אחת ונתתי לך אי נמי באומר הילך וכן מוכחת הסוגיא שבפ' כל הנשבעין (דף מו.) דאמרינן התם ואילו לא מייתי ראיה פקע ואסיק לא לצדדין קתני או יביא ראיה שכיר ויטול או ישבע בעה"ב ויפטר וכן דעת הרב ר' יוסף הלוי והרמב"ם ז"ל תלמידו פרק י"א מהלכות שכירות וטעמא משום שהשכיר מסר נפשו על שכרו וכן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל וכתבו כי כן עיקר:

אי הכי. דעקרו משום דבעה"ב טרוד בפועליו:

חזקה אין בעל הבית וכו'. וכיון שכן כי היכי דאמרינן דעבר זמנו דאינו נשבע ונוטל ה"נ דבעל הבית לא מיחייב שבועה דכיון דחזקה וכו' אין כאן מקום לתקנה כלל והרי הוא כשאר טענות של ממון דכשאין התובע מביא ראיה אין הנתבע חייב בנקיטת חפץ אלא בשבועת היסת:

וכי שכיר עובר וכו'. כלומר הוה לן לתקוני מיהת דלישתבע בעל הבית דלא מצית אמרת דבע"ה כיון דאית ליה חזקה ודאי פרע דשכיר נמי אית ליה חזקה וא"כ שקולים הם:

גבי בעל הבית [איכא תרי]. כלומר בזכותא דבעל הבית איכא תרי חזקי לזכותו:

והא קא תבע ליה קמן. ומה עדים שתבעו אתה מצריכו:

בזמנו. כגון שכיר יום כל הלילה ושכיר לילה כל היום:

ולעולם. בתמיה ובשביל שתבעו כל אותו היום ולא נתן יהא שכיר זה נאמן לעולם לומר לא התקבלתי ואם ירצה בעה"ב לישבע לא יאמן וכי כל כך משהא שכיר שכרו:

כנגד אותו היום. יום א' אחר שתבעו [ואם תבעו בזמנו ומשכה תביעתו עד לאחר זמנו אפילו כמה ימים מיום שפסק לתבעו נתנו לו חכמים לשכיר יום אחד להיות נשבע ונוטל] דכל שמתמיד בתביעתו מידק דייק אבל כשנתרשל בדבר איכא למימר נמי בפועל דטרוד בעסקיו הוא ואינו נשבע ונוטל וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק אחד עשר מהלכות שכירות אלא שהוא ז"ל לא נתן לו לפועל כל יום מחרתו אלא אם יום אם לילה הרנב"ר ז"ל אבל מדברי רש"י והרי"ף ז"ל נראה שאינו נאמן אלא יום אחד אחר זמנו:

מתני' המלוה את חברו. והגיע זמן ולא פרעו:

לא ימשכננו. אפילו בשוק כדאמרינן בגמרא לא ינתחנו דבע"ח אפילו נתוחי לא ושליח ב"ד נמי דוקא נתוחי אבל ליכנס לביתו לא: