נימוקי יוסף על בבא מציעא מז.

אתא נהרא. גדל הנהר ועלה ונכנס בחריצין העשויים בשדה ומהם הוא שותה ואינה צריכה לדוולא:

פסידא דבעל הבית. ואפילו בנהרא דרגיל דאתי ופועלים בני מאתיה משום דפועלים לא ידעי במנהג שדהו שיהא הנהר רגיל לעלות ולהשקותה אך הוא יודע וה"ל לאתנויי:

ופסק נהרא. שממנו משקין:

פסידא דפועלים. כדפירשתי לעיל דאף כי פשע נמי בעל הבית יד פועל על התחתונה:

בני מתא. אם הפועלים בני העיר ויודעי' המנהג:

דניחא מינה וכו'. דוקא כשאמר להם בפירוש מלאכה זו הא סתמא אע"ג דמסר להם זו מצפרא כי שלימא מפקיד להו אפילו קשה מינה דהא אי בעי מסר להו קשה מצפרא וכדפירשנו לעיל:

אוכלוסי דמחוזא. מחוזא שם מקומו של רבא שהיו שם בני אדם רגילים לשאת משואות תמיד וכשיושבים בטלים קשה להם והוא הדין לכל אומנות שמועיל בעליהם כשמתעסקין בו כת"ת שמחלישין ומפסידים המלמדי' מלימודם כשעומדי' בטלים כשיתנו להם שכרם משלם:

וגרסי' עלה בגמ' [דף עז.] יפה ו' דינרים נותן להם שקל קסבר יד פועל על התחתונה או יגמרו מלאכתם ויטלו שני סלעים פשיטא לא צריכא דזל עיבידתא ואימר בעה"ב ואזול פועלים ופייסוהו מהו דתימא מצי אמר להו הא דפייסתן לי אדעתא דבצרתן לי מן אגרא קמ"ל דאמרי ליה אדעתא דעבדינן עיבידתא שפירתא:

נותן להם שקל. כבר פירשנו לעיל בברייתא:

פשיטא. דכי גמרו שני סלעים הוא דשקלי:

ואימר בעה"ב. אימר לשון הפורש ונוזר אחור ומתרחק מן הדבר כמו (איוב ל״ט:י״ח) כעת במרום תמריא ומיירי קודם שהתחילו דליכא אלא תרעומת דלאחר שהתחילו אין בידו לשוב:

פייסוהו. הרבו תחנונים לפניו:

מהו דתימא. הואיל וא"ר דוסא יד פועל על התחתונה:

קמ"ל דאמרי ליה וכו'. כתבו האחרונים ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דלאו דוקא שחזר בו בעל הבית בסתם אלא אפילו פירש ואמר אין רצוני אלא בכך וכך ואזול פועלים ופייסוהו כיון שהיתה קציצה ביניהם מתחלה ואם חזר בו יש להם תרעומת עליו כשפייסו לבעה"ב על דעת תנאם הראשון פייסוהו ולא דמי להא דתניא בתוספתא [סוף פ"ב דקדושין] המוכר חפץ לחבירו זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זה את זה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר ואם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי הלוקח דהתם שאני [פירוש גבי פיוס] דליכא קציצה אחרת ומיהו נראה שאפשר שחזר בו בעל הבית אחר שהתחילו וכגון שחזרו בהם הקבלנים תחלה כדמשמע מפשטא דברייתא וכיון שחזרו בהם בטל שכירותם אלא שמנכה ממה שעשו שקל כרבי דוסא ואח"כ נמלכו בהם ורוצים לגמור המלאכה ודעתם על תנאם הראשון כה"ג ודאי אם אמר בעל הבית בפירוש אין רצוני אלא בכך וכך ואזול פועלים ופייסוהו מצי למימר אדעת תנאי זה עבדית וכדתניא בתוספתא דהא עכשיו כבר היתה בטלה קציצה ראשונה ואין להם עליו תרעומת א"נ מצינן לאוקמא בשחזר בו בעל הבית אפילו לאחר שהתחילו במלאכה בלא חזרת הקבלנים וכגון שמוצאין הקבלנים מלאכה אחרת שיכולים להשתכר בה כדאמרינן לקמן [דף עט:] גבי השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך אי משכח לאוגרה אין לו עליו אפילו תרעומת וכשפייסוהו הפועלים כשחזר בו בעל הבית בסתם אז הוא דלא מצי למימר אדעתא דבצרתן לי אבל אם פירש ואמר אין רצוני אלא בכך וכך ואח"כ פייסוהו כיון דאין עליו אפילו תרעומת בחזרת הקציצה הראשונה וכבר חזר ממנה וקצץ קציצה אחרת אדעתא דהך קציצה נתפייס וכי הא דתניא בתוספתא:

גרסי' בגמ' אמר רב הלכה כר' דוסא ומי אמר רב הכי והא אמר רב פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום וכ"ת שני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות ומי שני ליה והתניא השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו משלם ואם קבלן הוא נותן לו קבלנותו מני אילימא רבנן מאי איריא שמע שמת לו מת דאניס כי לא אניס נמי הא אמרי רבנן יד פועל על [העליונה] אלא לאו ר' דוסא היא וש"מ לא שני ליה בין שכירות לקבלנות אמר ר"נ בר יצחק בדבר האבד ודברי הכל:

הלכה כר' דוסא. דאמר קבלן ידו על התחתונה דאם חזר בו שמין לו את מה שעתיד לעשות:

יכול לחזור בו. דכתיב כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים דמהכא ילפינן בפ"ק דקדושין (דף כ:):

בין שכירות [לקבלנות]. דגבי שכיר יום דאית ליה להאי טעמא דכי עבדי הם אבל בקבלנות אין זה עבד אלא לעצמו ורבי דוסא בקבלנות מיירי כדקתני קבל קמה לקצור:

נותן לו שכרו. הואיל ואנוס הוא אין לו לקונסו לומר יהיה ידו על התחתונה שיפחתו לו ממה שעשה כלום. וש"מ מדנקט אונס בתרוייהו הא לאו אניסי לא ואפילו שכירות נמי:

אמר ר"נ בר יצחק. לעולם שני ליה ומודה הוא בשכיר דידו על העליונה כרבנן והאי דנקט אונס בשכיר אפילו רבנן נמי אמרי לה דאי לא אניס לא הדר וכ"ש ר' דוסא דהך מתניתא בדבר האבד עסקינן ודברי הכל אין הפועל יכול לחזור בו:

שוכר עליהם וכו'. עד כדי שכרן. אם עשו אצלו קצת מלאכה ולא קבלו שכר שוכר עליהם כל מה שהוא חייב להם ויוסיף לאחרים ויגמרו:

שבאת חבילה. אם יש בידו משלהם כדרך האומנין המקבלים עליהם מלאכה מביאין כלי אומנותם לבעה"ב וכבר פירשנו לעיל שזה הסך הוא דרכן של בעלי בתים לשכור בדבר האבד אבל ביותר לא דאין זה שכירות:

מתני' השוכר את האומנין. לעשות בקבלנות בכך וכך:

וחזרו בהם. לאחר שעשו מקצתם:

ידם על התחתונה. אם הוקרו פועלים ואינו מוצא מי שיגמרנה בשכר שהיה נותן לאלו מעכב משכירות מה שעשו כל מה שיצטרך להוציא עד שתגמר מלאכתם בשכר שפסק עם אלו ואם הוזלו פועלים וימצא מי שיגמרנה בפחות יושם להם מה שעשו ויתן להם עשו חציה יתן להם חצי השכר שפסק עמהם ואין יכולין לומר לו הרי פועלים אחרים תחתינו לגמור מלאכתך תן לנו כל שכרנו חוץ ממה שנטלו אלו:

אם בעה"ב וכו' ידו וכו'. אם הוקרו פועלים יתן להם כנגד מה שעשו ואם הוזלה מלאכת פועלים יתן להם על כרחו כמה שפסק חוץ ממה שצריך להוציא בהשלמתה ומתני' דוקא דאם לא היו מוצאין פועלין מלאכה אחרת לעשות פשיטא שחייב בעה"ב ליתן להם כל השכר שפסק עמהם משלם שהרי נותן להם יותר ממה שעשו וכיון שכן למה לא יתן להם כל שכרן משלם אלא על כרחך טעמא דמילתא לפי שמוצא הפועל מלאכה אחרת שהוא יכול להשתכר בה אלא שמחמת שהוזלה מלאכה לא ירויח בה כל כך לפיכך נוטל מבעל הבית כמה שפחת משכרו מחמת הזול ודיו ודינא נמי הכי הוא דכי היכי דפועלים מחייבי ליה לבעל הבית בדבר האבד וכדתנן בריש פרקין הכי נמי הוא דינא שהבעל הבית מחייב להו לפועלים וכן כתבו האחרונים ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל והא דאמרינן לעיל [דף עז.] בהאי דשלים עבידתא בפלגא דיומא דאי לית ליה מלאכה דכוותה נותן להם שכרם ודאי צריך לאוקמה כגון שאין מוצאין מלאכה להשתכר וא"כ הא דאיצטריך רבא לאוקמה באוכלוסי דמחוזא צריך לומר דהוי טעמא משום דאי לאו הכי לא הוי מלאכת האבד [ולא הוה ליה לשלומי] אלא כשיעור פועל בטל דאינו דומה עושה מלאכה ליושב ובטל וכדלעיל נמצא דאע"פ שאין מוצאין מלאכה לשאר היום לא יתן להם שכרם משלם אלא כפועל בטל אא"כ הוו דומיא דאוכלוסי דמחוזא וכדפירשתי ולפי זה נצטרך לומר לפום מה דדייקנא מהך מתני' דמיירי בדומיא דאוכלוסי דמחוזא דליכא למימר דלא נידוק האי דיוקא ומה שנותן להם יותר ממה שעשו משום פועל בטל וכדאמרן דכיון שנוטל מהפסק מה שצריך להוציא בהשלמתה כדפירש רש"י ז"ל א"א לומר כן כיון שאם מוצא בהשלמתה קרוב למה שפסק עם אלו הרי לא יתן להם (אלא) כפועל בטל ומיהו אין זה שום דוחק כיון דפשטא דמתני' דמיירי בכל פועלים וכגון שמוצאין מלאכה אחרת וכדאמרן נמצינו למדין דהיכא דאין מוצאין מלאכה יש לחלק בין אוכלוסי דמחוזא לשאר [פועלים] (דומיא) דאוכלוסי דמחוזא נוטלים שכרם משלם ושאר פועלים כפועל בטל ותו לא: