נימוקי יוסף על בבא מציעא מה:

לא תהיה לו כנושה. לא תראה בעיניו כנושה וידחק ויבוש:

לראשנו. תרגום נושה רשיא הרי אנו באים באש ובמים:

אמר המחבר ספר התרומות למד מכאן שאין לנו להכלים ללוה כשטוען שאין לו כלום לפרוע ואף לא להשביעו אך אם נסתפק המלוה והבית דין בענין הלוה יחקרו דבריו כדאמרי' [דף כח:] עד דרוש אחיך אותו דרשהו אם רמאי הוא אם לאו אלא מתקנת הגאונים משביעים אותו שאין לו כלום יתר על מה שב"ד מסדרין ודין סדור מפורש לקמן פרק המקבל [דף קיג:] ושלא הבריח נכסים בשום צד בעולם וכולל בשבועתו שכל מה שירויח או יוכל להשיג שלא יפזר לא למזונות אשתו ובניו ולא לשום דבר אחר אלא למזונות הראוי לו למדה בינונית וכסות הראוי לו כדרכו וכל היתר יתן לבעל חובו ראשון ראשון עד שיגבה כל חובו ומחרימין תחלה על כל מי שיודע לפלוני נכסים גלויים או טמונים ולא יודיע לב"ד וכתב הרמב"ם ז"ל שאם הוחזק לעני והוא כשר שיצטער לבא לשבועה זו אסור לדיין להשביעו וכן אם הוחזק שיש לו והוא רמאי ורע מעללים ואומר שאין לו ורוצה לישבע אין מניחין אותו לישבע אא"כ יש כח בב"ד לעשותו או לנדותו עד שיתן ויעשה ודין שבועה זו היא שבועה חמורה בנקיטת חפץ וכן פסק הריא"ף ז"ל בתשובה והרמב"ם ז"ל ע"כ:

עובר. שעולה על רוחו לכפור:

צועקין. בב"ד של מטה:

ואינם נענים. שהרי הם גרמו לעצמם:

קונה אדון לעצמו. מפרש לקמן:

תולה מעותיו בכותי. אומר מעות שאני משתמש בהם של פלוני כותי הם שלא להשביע את עצמו ופעמים שהכותי שומע ומעמיד עדים ותובעו בדיניהם:

סליקו להו איזהו נשך השוכר את האומנים והטעו זה את זה. מפורש בגמרא:

קדר. בעל קדרון :

פרפירין. עצים נאים ומשופין לעשות לו אפיריון:

חלילין. לשמחת חתן וכלה:

או למת. לקונן:

משרה. מים ששורין בהם פשתן כשהוא בגבעוליו:

שאין אדם. שאין מוצא פועלים לשכור והפשתן אובד והוא סמך עליהם:

שוכר עליהם. בני אדם ביוקר ועליהם לשלם:

או מטען. מפרש בגמרא:

גמ' חזרו לא קתני. דהוה משמע שהם חזרו משכירותם או שהוא חזר ממה ששכרם.אלא הטעו דאטעו פועלים אהדדי. משמע דלא סבר תלמוד דידן כירושלמי דאילו בירושלמי מוקי הטעו זה את זה אפילו בפועלים שהטעו בעה"ב או שבעל הבית הטעה אותם והכי מפרש לה התם בעה"ב הטעה אותם שאמר להם תבואו עמי כדרך שבאו חבריכם אמרו ובכמה באו אמר להם בחמשה חמשה רובם ואשתכח בסוף עשר עשר רובם וכן בפועלים שהטעו את בעל הבית על זה הדרך ונראה טעמא דתלמוד שאינו סובר להעמידה כן משום שאין שייך לומר דאין להם זה על זה אלא תרעומת והלא לא נתרצו זה לזה אלא על מה שאמרו רובן נשכרים כן ואיך יוציאו מבעל הבית שלא נתרצה להם אלא על מה ששאלם בכמה רובם ולא נתרצה להם אלא מפני שחשב שהוא כן וכיון שהטעוהו בכדי שכירות בטעות היה וכל שבטעות חוזר אבל בשהטעו פועלים זה לזה איכא למימר טעמא דאין להם זה על זה אלא תרעומת דממה נפשך אם גמרו בדעתם לעשות כפי מה דאשתכח דנותנים עכשיו שפיר [וכדאמר אי דאמר להו שכרכם עלי ניתיב להו מדיליה כו' וליחזי פועלים היכי מיתגרי כו'] ואם לאו ונתבטל תנאי שכירותם הרי אלו כפועלים שעשו אצל בעל הבית בלא קציצה שאין בעל הבית נותן להם אלא כסך מועט שנשכרים בו קצת פועלים שבעיר וכדאמרינן בסמוך [איכא מאן] דמיתגר בד' ואיכא מאן דמיתגר בתלתא [לא שקלי אלא תלתא] וכן דעת הרשב"א ז"ל אע"פ שהראב"ד ז"ל מסופק בירושלמי זה אם נדון כמותו:

דאטעו פועלים כדמפרש ואזיל:

גרסינן בגמרא היכי דמי כגון דא"ל בעל הבית זיל אגר לי פועלים ואזיל הוא אטעינהו היכי דמי אי דא"ל בעל הבית בד' ואזיל איהו ואמר להו בתלתא הא סבור וקביל אי א"ל בעל הבית בתלתא ואזל איהו אמר להו בד' אי דאמר להו שכרכם עלי ניתיב להו מדידיה דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו לא צריכא דאמר להו שכרכם על בעה"ב וליחזי פועלים היכי מיתגרין לא צריכא דאיכא דמיתגר בד' ואיכא דמיתגר בתלתא דאמרו ליה אי לאו דאמרת לן בד' הוה טרחינן ומתגרינן בד'. פירוש היכי דמי הא דאמרינן דאטעו פועלים אהדדי:

הא סבור וקביל. ואע"ג דשויא עבידתייהו ד' לא שקלי אלא תלתא דקא מוזלי גביה כיון שרצו בתלתא ומאי תרעומתן דקאמר מתני' אין להם אלא תרעומת ומיהו מסקינן לקמן דאיכא תרעומת דאמרי ליה הואיל וקאמר לך בעל הבית בד' אמאי בצרית לן לית לך אל תמנע טוב מבעליו:

בד'. ולערב לא נתן להם בעה"ב אלא ג':

אי דאמר להו וכו'. היכי אמרינן תרעומת איכא ותו לא :

וחוזר ונוטל. השליח מבעה"ב ג' כמו השכר שהתנה עמו:

וליחזי פועלים וכו'. הלכך אפילו אמר להו שכרכם על בעה"ב אי מתגרי בארבעה על כרחיה דבעל הבית נותן ד' כדתניא נוטל מבעל הבית מה שההנה עמו ואי מתגרי בתלתא יהיב להו תלתא דכיון דשני שליח בשליחותיה בטלה ליה שליחותיה והוי להו כמאן דעבדי ליה סתמא דדינא דשקלי כמנהג המדינה: