נימוקי יוסף על בבא מציעא מה.

וקוצץ לו דמים. כך וכך כשער של עכשיו אתן לך:

וכמאן דאוזפיה זוזי הוא ואפילו הוזלו יטול דמים שקצץ:

מתני' עד שיבא בני. דכיון שיש לו שפיר דמי דהא סאה בסאה דרבנן הוא דלאו נשך דאורייתא הוא וכי יש לו לא גזור:

גמ' כמה כורין. פירש"י ז"ל דלכל חדא וחדא אמרינן זו תהא תחתיה שהרי אינה קנויה לו למלוה ובידו למוכרה ולאכלה ונמצאת אותה שלוה נזקפת על פירות שבשוק וזו פנויה ללוות עליה וכשלוה כל אחת ואחת לוה בהיתר דהא אילו לוה סאה אחת ואכלה ואכל גם את הראשונה הואיל וכשלוה לוה בהיתר והיה לוה משלם חטים ה"נ כשלוה בהיתר לוה כל סאה וסאה שהרי זו עומדת ע"כ ועל הפירות שבשוק שכתב ז"ל לאו למימרא שיצא השער שבשוק שא"כ לא הוה בעינן שיהא לו בתוך ביתו כלל דכשיצא השער אפילו אין לו מותר שאם אין לזה יש לזה אלא כלומר כיון שבידו לאכלה או למכרה ע"כ צריך לומר שנזקקת ליפרע על פירות שבשוק מתי שיבואו דלא חיישינן כיון דבשעת הלואה יש לו וכדפירשתי:

לווים סתם. הסכימו האחרוני' דחכמים לאו אככרות לבד אלא אפילו אמר הלויני כור חיטין הוא דקאמרי דאין צריך קציצת דמים דלא החמירו כל כך באיסור סאה בסאה והרמב"ן ז"ל כתב דלישנא נמי הכי דייקא דאי לא מהדר אלא אככרות היה לו לומר אבל חכמים אומרים לוה סתם ופורע סתם וכתבו הגאונים ז"ל דבכלל לשון זה דלווין סתם משמע נמי דלווין סאה בסאה על שער שבשוק וכתב הרשב"א ז"ל דאין נראה כאותם המפרשים ז"ל שפירשו דלווין סתם לאפוקי היכא דקבע לו זמן לפרעון משום דחוששין שמא ישתנה השער בינתים דודאי קביעות הזמן לתועלת הלוה הוא שאין המלוה יכול לכופו אלא אם בא לוה לפרוע תוך זמנו רשאי וכתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובה דשאלת ככר שהוא דבר מועט לא בעינן שער שבשוק שאע"פ שאין לזה יש לזה מידי דהוה אזבל כל ימות השנה ובמסכת שבת פרק שואל אדם (דף קמח:) מוכיח כן דמוקי לה בדלא קייצי דמי וכן כתב הראב"ד ז"ל דאע"פ שאין לזה שרו רבנן משום דמילתא זוטרתי היא ושכיח לאזופי חדא מחברתה א"נ משום דלא קפדי שכנים אהדדי בהא מילתא:

בני חבורה. הולכים בדרך או יושבים בבית אחד איש לסעודת עצמו:

המקפידים זה על זה. להלוות זה את זה במדה ובמשקל ובמנין:

עוברים. בשבתות וימים טובים:

ומשום לווין ופורעין. דתנן במסכת שבת [שם א] ובלבד שלא יאמר [לו] הלויני והתם מפרש טעמא שלא יכתבו והטעם שכיון שמקפידים זה על זה אי אפשר שלא יתכוונו לדברים אלו אבל לשמא יתיקר הככר כהלל אין עוברים על זה משום דככרות וכיוצא בזה אע"פ שאין לזה יש לזה ושרי כמו בהלויני עד שיבא בני וכו' והתם מותר אפילו אם יתיקר בינתים דכיון שיש לו לא גזור רבנן לאסור משום רבית כדפירש רש"י ז"ל:

תלמידי חכמים. כ' הרנב"ר ז"ל דדוקא בעסקי סעודה ובדבר מועט דגמרי ויהבי לשם מתנה וכדא"ל שמואל לאבוה בר איהי הלויני מאה פלפלין במאה ועשרים ואריך שאין אני מקפיד למנות הגרעינים. והא דא"ל הלויני מאה במאה ועשרים לא שיאמר לו לעשות כן אלא שאם הוסיף בשעת פרעון עד חומש מותר שכל כיוצא בזה לתלמיד חכם דרך כבוד הוא ושרי אבל עם הארץ [לשם] רבית הוא [נותן] ואסור:

ואריך. וטוב ודומה לו בספר עזרא (עזרא ד׳:י״ד) וערות מלכא לא אריך לנא למחזי שפירושו וגנות המלך אין יפה לנו לראות:

ומסקינן הכא בגמ' שאסור לאדם להלוות לבניו ולבני ביתו ברבית כדי (שיטעמו צער) [שלא יטעו אחר] רבית ולא ירגילו בו משום דשמא ייטב בעיניהם השכר וירגילו בו. בירושלמי ובתוספתא דב"ק תניא יפה כח הדיוט מכח הקדש נזקין להדיוט ואין נזקין להקדש רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש וכתב הריטב"א ז"ל בפרק הנזקין דהיינו דוקא הקדש גמור אבל הקדש עניים יש לו רבית ואונאה:

מתני' נכש. תולש עשבים רעים מתוך טובים:

עדור. חפור:

גריד. לשון יובש שהארץ יבשה ואין הגשמים יורדים:

רביעה. כדאמר פרק קונם [דף סג. ע"ש] גשמים שירדו ז' ימים זה אחר זה ולא פסקו יש בהם כדי רביעה (תענית דף ו:) א"ר אבהו מאי לשון רביע שרובע את הקרקע כדרב יהודה מטרא בעלה דארעא שנאמר כי כאשר ירד הגשם והשלג וכו':

כל ימי גריד אחד הם. ולא דקדקו בדבר לחוש שמא יום אחד ארוך או קשה מחבירו:

אבל לא יאמר וכו'. פעמים שזה קשה מזה ויש כאן אגר נטר ליה בשכר שממתין לו על פעולתו עד אותו הזמן הוא מקבל עליו מלאכה שהיא קשה מזו:

אבל לא יאמר לו חרוש וכו'. שימי רביעה קשין למלאכה בשדות:

לא תתן ולא תקח וכו'. כל חד וחד מאי דשייך ביה כדמפרש בגמרא:

גמ' עובר בכולן. בכל הני דכתיבי במתני' הוא נותן בנשך בשעת הלואה והוא לוקח בשעת פרעון והוא נושכו כשתובעו ודוחקו והוא שם עליו נשך בשעת פיסוק התנאי והוא נותן מכשול ללוה להעבירו על לא תשיך לאחיך שהוא אזהרה ללוה: