נימוקי יוסף על בבא מציעא מ:

מתני' שמין פרה וכו'. פרה גדולה וחמור גדול שראויין למלאכה ושיהיה המלאכה כולה של מקבל ואז יקבלם למחצה שכר וא"צ ליתן לו שכר עמלו ומזונו כיון שבעלי מלאכה הם יש בהם ריוח כנגד עמלם ומזונם:

את הולד מיד. תכף שנולד:

לגדל. עד עונת חלוקתן כדלקמן בדקה ל' יום ובגסה נ' יום:

שמין עגל עם אמו. שיגדלם למחצית שכר וא"צ ליתן לו שכר עמל ומזון לעגל אלא לאם ולית הלכתא כרשב"ג אלא בעינן שכר עמלו ומזונו וכן פסקו הריא"ף והרמב"ם ז"ל ואע"ג דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו כבר פירשו המפרשים ז"ל בהרבה מקומות כיוצא בזה שאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהם חוץ ועוד דהכא עיקר מילתיה דרשב"ג בברייתא איתא:

ומפרין על שדהו. בגמ' מפרש כיצד מפרין:

גמ' ת"ר השם בהמה לחברו למחצית שכר עד מתי חייב ליטפל. ואין כח ביד המקבל לחלוק קודם זה הזמן ולא ביד נותן העסק:

בגודרות. בהמה דקה לשון גדרות צאן:

לפי שאינו דומה טיפולה. לפי שבשניה צריכה למזונות מרובים יותר מן הראשון הילכך אם המקבל בא לחלוק בעל הבהמה מעכב עליו והרמב"ם פירש איפכא שאינו דומה טיפולה של שנה ראשונה שהיא מרובה והריוח מועט ובשניה הטיפול מועט והריוח מרובה שהיא משתמנת הרבה בכל יום הילכך המקבל יכול לעכב עליו נמצא שכל אחד יכול לעכב על חבירו:

תוספתא השם בהמה טמאה לחברו עד מתי חייב ליטפל בה סומכוס אומר באתונות י"ח חדש וגודרות כ"ד ותוספתא מיירי הכל בבהמה טמאה וגודרות הם סוסיאות או פרדאות כמו שפירש הראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל:

תניא אידך. חייב ליטפל בולדות. ידוע שהולדות הם שכר הבהמה והילכך חולקים אותם למחצה ואם הם במקום שנהגו לגדל אין בעל העסק יכול לשום אותם ולחלוק עד שיטפל בהם זמן זה כדרך שפרט לך הכתוב זמן זה בטפול הבכור ואח"כ נותנו לכהן דיליף לה בבכורות מקראי [מיימון פ"ח מהל' שלוחים י"ד סימן קע"ז] מכאן ואילך רצה ליטפל בהם יותר מזה הזמן ישומו אותן בדמים ומה שישבחו מכאן ואילך יטול המקבל מחצה שלו שחלקו הוא ובמחצה הב' שהוא של חברו יטול מחצה בשבח כדרך שנוטל באמה חצי שכר ומיהו שכר עמל ומזון לית ליה ואע"ג דבחצי השבח [שאינו] שלו אמרנו שחייב בחצי הקרן באחריותו והוי פלגא מלוה ופלגא פקדון והוי רבית מ"מ כיון דבעי למטרח בה משום מחצה שלו שהוא קרן גמור ואינו מלוה כי קא טרח משום דידיה קא טרח לא מיחזי כרבית ודעת התוס' דהא דנוטל חצי מחצה בשל חברו אפילו בלא התנה הוא וכדתניא בברייתא סתמא מכאן ואילך וכו' ואחרים פירשו דוקא בשהתנה שעל מנת ליתן שכר הוא משביח וכדאמרינן פרק מי שמת (דף קמג:) גבי אם השביחו וכו' ואם לא התנה כן בפני שלשה הרי מחל והולדות ביניהם בשוה כמות שהן וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות שלוחים ושותפין:

הנהו תרי כותאי. פלג. ליה לעצמו:

זוזי כמאן דפליגי דאמו. כיון דלא צריך בהו שומא דאלו שהניח כאלו שנטל הילכך מצי למפלג מנפשיה ולשקול מחצה (בשלו וחצי מחצה בשל חברו) ולא דמי לשותפות אחר דבעי שומא והיינו דגרסינן בירושלמי בר נש דיהיב ק' דינרים לחבריה וארוחו עשרים דינרין שקל לגרמיה י' דינרים ואידך איתעבדון עילון קרן ברם בר נש לא עבדין כן נסבין ויהבין ולבסוף אינון פליגין שאע"פ שהדין כן שאם בא לחלוק הריוח חולק אינם נוהגין כן אלא נושאים ונותנין ואין חולקים הריוח עד לבסוף אבל אם בא לחלוק חולק:

לשנה. לשנה אחרת:

מאן פלג לך. מי שם לך דשמא לא נישום יפה וא"כ בטלה מחלוקת:

דבתר דידי. שאתה דן הדין לעולם כנגדי:

אשתקד כשחברי פלג לי דנת שחלוקתו חלוקה ועכשיו שחלקתי אני אתה אומר לי מאן פלג לך:

כגון דא וכו'. צריך לפרש הטעם כדי שלא יחשדוני אבל בעלמא היכא דליכא חשדא אם היה מלגלג על הדין לא מודעינן ליה טעמא דדינא אלא אדרבה משמתינן ליה כגברא דמפקר בבי דינא ואע"ג דאמרינן פרק זה בורר (דף לא:) שמי שהיה רוצה ללכת לדון לבית דין הגדול וכפאוהו ודן בעירו שאם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו מ"מ התם אין כותבין לו מטעם פלוני ומראיה פלוני אלא כותבין פלוני טען כן ופלוני השיב כן מתוך דבריהם נזדכה פלוני ובב"ד של בית הועד הם ידעו טעמו של דבר [וה"ה לכל אדם אע"ג דליכא חשדא] אבל רב פפא דאמר כגון דא דמשמע דא דוקא הוא [דצריך] לאודועי טעם הדבר ממש כדעבד רב פפא כ"כ הרשב"א והרנב"ר ז"ל וכן דעת הראשונים ז"ל ר"ת והראב"ד ז"ל והר"י ז"ל כתב שאין כותבין מאיזה טעם אלא למי שכפאוהו דוקא כי התם (אבל) [וכן] למי שמתלונן אחר הדין והיכא דליכא חשדא לא מודעינן ליה אלא אדרבה וכו' וכן אפילו למי שכפאוהו אין כותבין ממש הטעם:

טאבי ותקלי. יש זוזים שמשקלם קל וצורתם יוצאת בהוצאה והורגלו בהם וטובים להוצאה יותר מצורה אחרת של זוזים שמשקלם יותר ואותם שמשקלם יותר חביבין למי ששוקל כסף במאזנים הילכך טאבי וטאבי או תקולי ותקולי שאלו שהניח כאלו שנטל כמאן דפליגי דמו: