נימוקי יוסף על בבא מציעא כט:

הין בכלל איפה. שההין י"ב לוגין ואיפה ג' סאין שהם כמה לוגין:

שלא ידבר אחת בפה. בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא בדעתו לשנות אבל אם נשתנה השער אח"כ והוא חזר בו לפי שינוי השער אינו עובר אעשה דאורייתא אע"פ דאיכא חסרון אמנה כדפירש ר' יוחנן ומשום הכי הביא הרי"ף ז"ל הא דאביי משום דאפילו לר' יוחנן ס"ל האי פירושא דאביי והא דאמרינן דאיכא חסרון אמנה היינו במתנה מועטת כדאיתא לעיל אבל במתנה מרובה כיון דיכול לחזור בו ולא הוי מחוסר אמנה מ"מ צריך שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ובירושל' [שם] נמי איתא ר' יעקב בר זבדא ר' אבהו בשם רבי יוחנן אמרי אמר ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו מותר לחזור בו אלא בשעה שאמר צ"ל בדעת גמורה:

[ההוא גברא וכו']. אסיקנא דלאו הכי הוה מעשה כדס"ד מעיקרא שקבל המעות בשביל מקח אלא עובדא הכי הוה וכדאמרינן ההוא מרבנן דא"ל הא ביתא קמך ובכה"ג אפילו שומר חנם לא הוי ואפי' פשע בשמירתן פטור דהכי הלכתא ולהד"מ שיאמרו דמקבל מי שפרע וכיון שכן בההוא עובדא דא"ל תא שקול זוזך לא ידעינן דינא היכי וכתב הרי"ף ז"ל דהני זוזי דשקל משומשמי דינא דהלואה אית להו דהא מצי לאפקינהו דלהכי יהבוה ניהליה ולא מיפטר משום דאמר ליה שקול זוזך עד שיבואו ממש לרשות לוקח כדאמרינן גבי הלואה פרק [הזורק] (דף עח:) דאי א"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין והפטר וזרקו קרוב למלוה פטור לוה טעמא דא"ל הא לאו הכי אינו נפטר עד שיגיע לידו וה"נ לעולם הם ברשותו להתחייב באונסין עד שיקבל עליו מי שפרע מיהו משקבל עליו מי שפרע תורת פקדון עליהם וכל היכא דא"ל תא שקול זוזך דלא בעינא לאיחיובי בהו פטור דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמאריה איתיה וראיה לדבר מדאמרינן פרק האומנין (דף פ:) האומנין שומרי שכר הם וכולם שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם ואמרינן עלה בגמרא טול את שלך איצטריכא ליה סד"א שומר חנם נמי לא הוי קמ"ל. פירוש דהוה אמינא דכיון דא"ל טול את שלך כאילו אמר לו איני רוצה להתחייב עוד בשמירתן ופטור קמ"ל דלא משמע הכי אלא איני תופסו על שכרי קאמר שמעינן מינה דאי אמר בהדיא דלא בעי לאחיובי בשמירתן שומר חנם נמי לא הוי ופטור הלכך בפקדון נמי כי א"ל טול את שלך היינו לא בעינן לאחיובי בשמירתן ופטור והא דאמרינן דתורת פקדון עליהם כשקבל עליו מי שפרע [אם א"ל תא שקול זוזך דלא בעינן לאיחיובינהו דפטור ה"מ היכא דלא אפקינהו להני זוזי אבל אי אפקינהו אע"ג דקבל עליו מי שפרע] ואמר תא שקול הני זוזי אחריני לאו כלום הוא דברשותיה קיימי לאונסים עד שיבאו ברשותו של מוכר כ"כ הרנב"ר ז"ל וכן דעת הרשב"א ז"ל אלא שראיתי שהרמב"ן ז"ל חולק בדבר וכתב דאע"ג דאפקינהו פטור כיון דקביל עליה מי שפרע ולענין הלואה דאמרן דאינו נפטר לוה עד שיגיע לידו של מלוה מיהו אם נתנם לוה אפילו בעל כרחו של מלוה פטור דנתינה בעל כרחו שמה נתינה וראיה לדבר מדתניא בתוספתא בפרק הגוזל מי שבא בדרך והיו בידו מעות וראה אנס בא כנגדו וא"ל טול את אלו שאני חייב לך אם קבל עליו פטור ואם לאו חייב טעמא דראה אנס הא לאו הכי אע"פ שלא קבל עליו פטור הוא והכי נמי אמרינן בפרק מי שאחזו (דף עה.) אמר רבא מתקנתו של הלל נלמוד נתינה בע"כ שמה נתינה וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובה. הרנב"ר ז"ל:

והא בעי לקבולי. ודילמא לא הוה מקבל ואישתכח דזוזי דידיה נינהו:

ה"נ. או משלם השומשמין או יקבל מי שפרע:

כל חללי עלמא לא הייתי חוזר בו. בכל חללו של עולם:

אמרי ליה. רבינא אמר לה להא מילתא אמרתי לו לההוא מרבנן היכי אמרת דלאו חזרת מקח וממכר הוא והא אמרו ליה וכו':

גרסי' בגמרא [דף מט:] תניא ר"ש אומר אימתי בזמן שהכסף ופירות ביד מוכר אבל בזמן שהכסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח אינו יכול לחזור בו פירות ביד לוקח פשיטא אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עליה של לוקח מושכרת למוכר דטעמא מאי תקינו רבנן משיכה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה הכא ברשותו דלוקח נינהו אי נפלה דליקה באונס איהו טרח ומציל להו:

פשיטא. דהא יש משיכה ואפילו רבנן מודו:

מושכרת למוכר. והיו הפירות שם ופרש"י ז"ל דלאו למימרא שתקנה לו חצרו ללוקח דכל יומי השכירות חצרו של מוכר הוא אלא דכיון דקי"ל דבר תורה מעות קונות ומשיכה תקנתא דרבנן היא והכא דלא איצטריך תקנתא דטעמא מאי וכו' הלכך אוקמוה אדינא דאורייתא וכתב הרשב"א ז"ל דה"ה אם היה ביתו של מוכר מושכרת ללוקח כיון דאיהו קאי תמן הרי הוא בידו להציל וכתב הרנב"ר ז"ל דמהא דאמרינן הכא דכיון שעומד במקום דליכא למיחש שלא יטרח המוכר להציל אוקמוה אדינא דאורייתא יש מדקדקין דשכירות מטלטלין נקנה בכסף דליכא למיחש הכא שמא יאמרו הבעלים נשרפו המטלטלין דכיון שהגוף של בעלים אי מתניס טרח ומציל. הא דאמר רבא הכא דבכה"ג מעות קונות כיון דליכא למיחש לשמא יאמר לו נשרפו וכו' הביאו הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות מכירה ורבינו אלפסי ז"ל הביאו בהלכותיו: