נימוקי יוסף על בבא מציעא טו:

גמ' עד כמה. עד לעולם זקוק זה ליטפל בטורח שמירתה:

שם דמיהן ומניחן. פירש"י ז"ל מוכרה [ומניח] הדמים [אצלו] משמע מדבריו שאין יכול לשום אותה לעצמו משום חשדא והא דגבי מוצא תפילין שם לעצמו ומניחן משום דליכא חשדא דתפילין בבי בר חבו שכיחי וקיצי דמייהו אבל בתוספות פירשו שם דמיהן לעצמו דהא ליכא למיחשדיה שאם לא רצה לא היה מכריז ומחזיר כלום ועוד שמפני תקון העולם לא הטריחו באבדה יותר מדאי וכן דעת הרמב"ן ז"ל ויש בשם דמיהם ענין [אחר] להרמב"ם ז"ל בפרק שלשה עשר מהלכות גזלה ואבדה:

עגלים וסייחין. הם עיירים ומפני שהם קטנים אין עושים מלאכה:

תרנגולים. זכרים שאין מטילין ביצים:

תרנגולת כבהמה גסה. שעושה ואוכלת ומיטפל בה י"ב חדש דיכול להאכילה דמי ביצים:

מיטפל. אינטר"א מינטר"א בלע"ז:

הא דרעיא הא דפטימא. הא דתני שלשה חדשים בארץ מרעה ובזמן הדשא שאין טיפולה מרובה והא דקתני ל' בזמן שאין מרעה וצריך לפטמה על אבוסה מה שבבית שהדמים יקרים:

ברברבי. ל' יום שאין טפולן מרובה שהן הולכין אילך ואילך ואוכלין:

בזוטרי. שהוא צריך ליתן לפניהם ג' ימים כן פר"ח ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר:

שלא יאכיל וכו'. אפילו עגל אחד לעגלים אלא יראה שישיב לו כל העגלים:

מה יהא בדמים . כיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי ואע"פ שלא נשתמש בהם וה"נ מחייבינן ליה לקמן פרק המפקיד (דף מג.) בהמפקיד מעות אצל שולחני דאם אינם צרורים יכול להשתמש בהם ולפיכך אם אבדו חייב באחריותן והוה ליה שואל עלייהו ואע"ג דלקמן פרק המפקיד אמרינן דוקא אבדו אבל נאנסו לא אלא דוקא כשנשתמש בהם היינו משום דמעות פקדון תלויין ברצון המפקיד ליטלם מהנפקד ולפיכך אמדינן דעת הנפקד ואמרינן דכיון דיתבעם בשעה שלא יהיו מצויות בידו הלכך אין דעתו ללותן וגם הוא רוצה להחזירם כדי שיצא מחיוב גניבה ואבידה אבל מעות אבידה שאין הדבר תלוי בו להחזירן שהרי אינו יודע בעליהן שמו חכמים דעתם של בני אדם שכל אדם רוצה ללותן ולהתחייב באונסין ולא להעמידן בעין לעולם ושיהיה חייב בהם בגניבה ואבידה כן פירש הרנב"ר ז"ל [והוא מן הראב"ד ואשר"י הביאו שלהי פרק המפקיד] ובנמוקי ה"ר יהוסף בלשון גרונדי זצ"ל ראיתי שהסכים עמו:

כדרבה. לקמן בפרק הזהב (דף נח.):

לא הוי שואל עלייהו. מסקינן בגמ' דהא דר"ע מחייב משום שומר שכר אע"פ דלא שרו ליה רבנן לאשתמושי בהו דהשתא לא צריך לומר שמקבל שכר בשביל הנאה שאם רצה משתמש בהם משום דקי"ל כרב יוסף דאמר שומר אבידה שומר שכר הוי משום שעוסק במצוה ובזמן שעוסק בה פטור ממצוה אחרת דאי מתרמי ליה עניא פטור מלמיתב ליה פרוטה וכן פסק הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל בפרק שנים עשר מהלכות גזילה ואבידה. והא דאמרינן דעוסק במצוה פטור כתבו כל המפרשים ז"ל דדוקא בעוד שהוא מתעסק בה וכדאמרן אבל כל זמן שמקיים אותה לא שאם לא כן מי שיש לו תפילין בראשו ומזוזה בפתחו היה פטור מן המצות לעולם ועוד מדאמרי' בנדרים (דף לג:) דפרוטה דרב יוסף לא שכיח ואם כל זמן שהיא אצלו פטור ממנה הא שכיחא טובא:

ביד רחבה הוו זוזי דיתמי. אמר המחבר הוו זוזי דיתמי לא מצאתי פירוש בשום מקום דקשה לי היכי הוי [דומיא דאבידה] כדי דנוכח מרבי טרפון והא ידעי דמיתמי הוו ונ"ל שאחר שמצאן נודע שהיו של יתומים ונשארו בידו משום דליתומים קטנים לא הויא השבה מעליא דכמקום שאין משתמר דמי כך נראה לי:

אלא בדמי אבידה. שמכרה לאחר שנטפל בה כמו שאמרו חכמים:

אבל מעות אבידה. כגון שמצא מעות בכיס אחד [או] שלשה מטבעות. כמגדלים:

מתני' ספרים קורא בהם אחת לשלשים. שמתעפשין כששוהה מלפתחן וכל הספרים שלהן היו עשויין בגליון:

גוללן מתחלתן לסופן. שיכנס בהם האויר:

לכתחלה. מה שלא למד מפני שצריך להשהותה לפניו וכתב הרמב"ם ז"ל דה"מ בס"ת נביאים וכתובים שמי שלמד בהם כבר די לו בקריאה בעלמא ומי שלומד בהם לכתחלה צריך לטרוח יותר וע"י טרחו הם מתקלקלים אבל עכשיו שנהגו לכתוב התלמוד אם השאילו מסכת אינו כן שאפי' מי שלמד פרקו מאה פעמים צריך עיון גדול כבתחלה ואדרבה כל מי שהוא יותר בקי צריך עיון יותר גדול בהלכות הצריכות לשמועה שלו הלכך יד כל אדם שוה בו ולומד בו לכתחלה דאדעתא דהכי אושליה:

ולא יקרא אחר עמו. לפי שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונקרע:

שוטחה לצרכה. לשלוט בה אויר שלא תאכלנה עש: