נימוקי יוסף על בבא מציעא טו.

מתני' אף השמלה היתה בכלל כל אלו. בגמרא מפרש:

ויש לה תובעין. יש לה בעלים תובעין שלא נעשו אלא בידי אדם ולא באת מן ההפקר:

אף כל שיש לו תובעין. למעוטי מידי דיודעין ביה דמיאש:

גמ' בכלל מאי:

בסימני אוכף. אם אין סימן בחמור ויש סימן באוכף שלו כתב רחמנא חמור קרא יתירא לדרשא:

לגיזת זנבו. שאפי' שער שבסוף זנבו יחזיר ואע"פ שאין בה שוה פרוטה וממעטינן לקמן אבדה שאין בה שוה פרוטה היינו כשאין שוה פרוטה בכולה אבל יש שוה פרוטה בכולה כיון שיש שוה פרוטה בעיקרה מחייב לאהדורה כן כתב הרנב"ר ז"ל ובתוס' דייקי מהכא דמדאיצטריך קרא לגיזת זנבו אע"פ שאין בה שוה פרוטה שמעינן שחייב להתעסק בשבח אבדה ולגוז זנבו לכשיגיע לידי גיזה כדי שיגדל ויחזור ויגוז דאי לאו הכי פחות משוה פרוטה לאו בר השבה הוא ולשוה פרוטה נמי לא צריך דהא פשיטא כדלקמן אע"כ צ"ל דלהכי הוא דאתא וכן כתב הרשב"א ז"ל:

תנו רבנן אשר תאבד ממנו ומצאתה פרט לאבדה וכו'. אשר תאבד משמע שתהא קרויה אבדה:

ומצאתה. שתהא קרויה מציאה ופחות משוה פרוטה לאו כלום הוא:

סימנין וסימנין. באו שנים ונתנו סימנים:

יניח. עד שיבוא אליהו:

ינתן לבעל העדים. דעדים עדיפי:

אמר המחבר עד אחד כמאן דליתיה ואינו מחייב שבועה לומר שהכלי שלו אע"פ שזה מעיד כנגדו משום דאפילו ישבע להכחישו לא נעמיד הכלי בידו ואמאי ישבע אלא [כמאן] דליתיה הוא כן נראה לי עד כאן :

הוא אומר סימני הגט. וממני נפל שנמלכתי שלא ליתנו והיא אומרת הימני נפל שנתנו לי וגרשני:

ינתן לה. שהוא כתבו ויודע בסימניו אבל היא אם לא נתנו לה מהיכן ידעה סימנין ומיהו דוקא בסימנין שהם מובהקין כגון נקב יש בצד אות פלונית או מדת ארכו של חוט וכדאיתא בהדיא בגמ':

וכתב הרנב"ר ז"ל דאי אמר הוא סימנין ולא אמרה היא לא יחזיר לא לזה ולא לזה דהא סימנין לדידיה לאו ראיה הוא כלל שהוא כתבו אלא לא אתא לאשמועינן אלא שאם אמרה היא ינתן לה ומיהו ה"מ בסימני גופו ומטעם דאמרן אבל בסימנין שהם חוץ לגופו מהדרינן ליה לפי שהן מוכיחין דאכתי גביה הוי קאי והיינו הוא אומר בחפיסה כדלקמיה בחפיסה מנח ליה אבל אתתא לאו אורחה לאנוחי גיטא בחפיסה דנטירותא מעליא מינה קא מינטרא ליה דבעי לאינסובי ביה ולפיכך הוי סימן לדידיה ולא לדידה:

מתני' עד מתי חייב להכריז:

שכניו. מפרש בגמ':

כדי שילך. כל אחד לביתו שלשה. ימים משישמע ההכרזה וידע אם אבד כלום ואם יבין שאבד יחזור ג' ויכריז יום אחד אני אבדתי ואלו סימניה:

גמ' תנא שכיני אבדה. שכיני מקום [שנמצאת בו אבדה] שמא שלהן היא:

מתני' אמר את האבדה ולא אמר סימניה. ולא אמר סימניה מפרש בגמ' שלא אמר סימנין מובהקין :

גמ' דחיישי' לרמאי. שמא שמע האובד מתאונן בתוך שכניו טליתי אבדה וזה יודע סימניה וכשישמע את מוצאה מכריז טלית מצאתי יקדים ויתן סימניה הלכך אבידה מכריז סתמא וזה אינו נותן לב לומר טליתי הוא ואלו סימניה:

אין לדבר סוף. דהשתא נמי מסיק אדעתיה ואם טלית מצאה אלו סימניה:

ומאי אמר את האבידה. הא קאמרת שהמכריז נמי מכריז גלימא:

ולא אמר סימנים מובהקין. ואמר את האבדה דנקט לא נקט אלא משום לא אמר סימניה ולא אמר סימניה לא בעי למימר שלא אמר סימנין כלל דאם כן לא אמר כלום שהמכריז הא אמר גלימא אלא ודאי אמר סימנין אלא שלא אמר סימנין מובהקין וכבר אמרנו לעיל דמנין ומשקל הוו סימנין מובהקין ופסק רבינו אלפסי ז"ל הלכתא כרב נחמן:

והרמאי אע"פ וכו'. תנו רבנן בראשונה כל מי שאבדה לו אבדה כו':

אמרו ליה אין. דסבורים שאמר להם ידעיתון ביה דלאו רמאי הוא שכך היה לו לשאלם:

מסתברא. שזה היה דעתן מתחלה:

לא מייתי איניש חובה לנפשיה. וכשהביאם זה לב"ד בטוח היה שלא יעידו חובתו:

מתני' כל דבר שעושה ואוכל. אם אבידה זו דבר שיכולים להאכילו את שכר מעשיו כגון שור וחמור:

יעשה ויאכל. ולא ימכרנו המוצאו אם שהו בעליו מלדרשו שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה כבר ולמדה כרצונו:

ראה היאך וכו'. שלא תאכילנו חצי דמיו שאם כן אין זה השבה: