נימוקי יוסף על בבא מציעא י:

הוציאה גט וכו' גובה כתובתה. ומתני' במקום שאין כותבין דוקא דאילו במקום שכותבין כתובה לא גביא דריע טענתה שהדבר מוכיח שנפרעה והחזירה לו כתובתה והורע כח מעשה ב"ד. אלא ודאי במקום שאין כותבין וא"כ ע"כ הא דגביא משום הטוען אחר מעשה ב"ד דלא אמר כלום הוא דלא מצית אמר דטעמא דגביא משום דריע טענתה דגט היינו כתובה ואם איתא דפרעה איבעי ליה למקרעיה לגיטא ולמכתב אגביה גיטא דנן דקרענוהו לאו משום דגיטא פסולא הוא אלא כי היכי דלא תהדר ותגבה ביה זימנא אחרינא דהא ליתא דאטו כל דמגבה בבי דינא מגבה ויכול לומר במקום שפרעתי לה לא היה ב"ד שיכתבו לה כך ובפרק הכותב [דף פט.] אוקמה שמואל נמי הכי במקום שאין כותבין ופסק הרי"ף ז"ל כוותיה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ז מהלכות אישות שהאשה שהוציאה גט ואין עמה כתובה אם דרך אותו המקום לכתוב הרי זה נשבע היסת שפרע ונפטר וכן כתב בהלכות הנגיד בשם הגאונים ז"ל. והא דאמרינן הטוען אחר מעשה בית דין היינו דוקא כשהוציאה גט ממש אבל בעדי גט לא גביא דאיתרע ליה מעשה בית דין ואמרינן בבי דינא הגבה וקרעו לגיטא וכן דקדקו האחרונים ז"ל מסיפא דהך מתני' כתובה ואין עמה גט וכו' הרי אלו לא יפרעו וכו'. ולענין מנה מאתים הוא דאמרינן הטוען אחר וכו' אבל לענין תוספת יכול לומר פרעתי דתוספת אינו אלא כמלוה בעדים וכל היכא שלא הוחזק כפרן נאמן לומר פרעתי וכן הוכיחו מהא דשבתאי בר מרינוס דלעיל וכ"ש שהסכימו האחרונים ז"ל כר"ח ז"ל דכתב פרק אף על פי [דף נד:] דתנאי כתובה לאו ככתובה דמיא אלא למאי דפירש התם כגון מוחלת ומוכרת ואינך:

אי לאו דדלאי וכו' מי משכחת מרגניתא. כלומר לפי שהיה יכול לומר דטעמא דמתניתין דגט היינו כתובה מדהוה ליה לאיקרועי גטא:

מתני' מצא גיטי נשים:

דאיתיקאות. מתנת שכיב מרע כדמפרש בגמרא:

גמ' טעמא דנמלך עליהם שלא ליתנן הא אמר תנו. עכשיו:

נותנין ואף לזמן מרובה. נמצא משנפל ולא חיישינן שמא גט אחר הוא ששמותיהם שוים ומאדם אחר נפל:

אם מצאו לאלתר. התם מפרש כדי שתעבור שיירא [ותשרה] דבתוך כך ליכא למימר דמשיירא בעלמא שעברה שם נפל שהרי לא שהה שיעור שתחנה:

במקום שאין השיירות. וכן פסק הרי"ף ז"ל דלא מהדרינן גט לזמן מרובה אלא במקום שאין השיירות מצויות אבל במקום שהשיירות מצויות לא מהדרינן ואע"ג דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה העיר:

בצד אות פלוני. דה"ל סימן מובהק ומתירין על ידו איסור אשת איש אבל בנקב בעלמא לא מתירין אסורא דאורייתא. וסימנין אי מדאורייתא אי מדרבנן ספיקא ולפיכך לא שרינן אלא בסימן מובהק:

ת"ר מצא גט אשה בשוק לא יחזיר ה"מ היכא דלא נתנה האשה סימני הגט אבל היכא דנתנה האשה סימני הגט אע"פ שאין הבעל מודה יחזיר לאשה כדאמרינן לקמן היא אומרת סימני הגט והוא אומר סימני הגט ינתן לה ולא חיישינן שמא כתבו בניסן ולא נתן עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלקחו פירות נכסי מלוג שלא כדין דהלקוחות אמרי לה תיתי ראיה אימת מטא לידך דכיון דעיקרו לגרושין הוא ולגרושין כשר גמור הוא משום הכי אהדרו לה אבל אין ה"נ שאפשר שכתבו קודם שנתנו לה ואין לה למטרף ממנו ומהאי טעמא גופא אפילו היכא דודאי כתבו בניסן ואותביה בכיסיה ולא נתנו עד תשרי כשר וכן כתב הרמב"ם ז"ל והסכים עמו הרמב"ן ז"ל דלא דמי לשטר חוב חדא דבגט לא שכיח דמקדים משום דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה ומהאי טעמא תנן דלכתחלה (ב"ב דף קטז.) כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ולא חיישינן שיקדימנו ואם כן אי איקרי ועבד הכי לא מיפסל משא"כ בשאר שטרות דעביד איניש דמקדים וכתיב ועוד מטעמא דאמרן דעיקר כתיבת גט לגרושין הוא ולגרושין כשר גמור הוא ומשום חששא דלא שכיחא דלמטרף לא פסל ליה בגרושין אבל שטר חוב עיקר כתיבתו למטרף הלכך כל היכא דאיכא למיחש ראוי הוא שיפסל:

שחרורי עבדים יחזיר לעבד. וליכא למיחש שמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי וקנה עבדא נכסי בזמן זה ומכרם הרב ואתי בגט זה למטרף לקוחות שלא כדין משום דאמרי ליה אייתי ראיה אימת מטא גט שחרור זה לידך: