נימוקי יוסף על בבא מציעא י.

והעדים מעידין. פירשו הרשב"א והרנב"ר ז"ל כגון שאמרו העדים לא זזה ידנו מתוך ידו משעה שיצא מב"ד ולא פרעו דכיון שהוחזק כפרן אם אמר אח"כ פרעתי אינו נאמן ורש"י ז"ל פירש כגון שמעידים שבפניהם תבע לפרעו וסרב ולא פרע דמדסרב ע"פ ב"ד והעיז הוחזק כפרן דתו לא פרע ואינו מחוור בעיניהם ז"ל:

הוחזק כפרן וכו'. כתוב במקצת פי' רש"י ז"ל דשכנגדו נשבע ונוטל וכן כתב רבינו סעדיה ז"ל בחבור שטרות אבל הרז"ה ז"ל כתב דנוטל בלא שבועה שאין זה מן הנשבעין ונוטלין השנוים במשנתינו וכן דעת הרשב"א ז"ל דלא דמיא לחשוד בעלמא דשכנגדו אינו נוטל בלא שבועה מן התקנה דהתם הוא דלא ריעא טענתיה בהאי ממונא השתא אבל זה שהוחזק כפרן בממון זה ריע טענתיה ושכנגדו נוטל בלא שבועה ונראה שהרנב"ר ז"ל נוטה לזה:

וכי אמרינן הוחזק כפרן כתב הראב"ד ז"ל שלא הוחזק כפרן אא"כ כפר בבית דין וכיון שהוחזק כפרן אינו נאמן לומר חזרתי ופרעתי עד שיפרע בעדים:

לא הוחזק כפרן. ונאמן אם נשבע שפרעו:

ואשתמוטי הוא וכו'. אין זה מעיז דכיון דלא פסקו פסק גמור היה נשמט ממנו:

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מנה לי בידך:

אצטלא. לבוש:

מילתא. מין ארגמן. ושמעינן מהא דמטענה לטענה הוחזק כפרן כגון זה שבתחלה כפר ואח"כ טען שפרע:

אמר רבי אבין א"ר אילעא א"ר יוחנן היה חייב שבועה לחבירו בב"ד והעדים מעידין וכו' הוחזק כפרן. ואם אמר לאחר זמן נשבעתי אינו נאמן עד שנשבע בפני עדים. מהא שמעינן דכל היכא שלא הוחזק כפרן נאמן לומר נשבעתי מיהו ה"מ בנשבעין ולא משלמין אבל בנשבעין ונוטלין לעולם אינו נוטל אלא בראיה גמורה שנשבע ובנשבעין ולא משלמין דנאמן כתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובה דכשנתחייב שבועת היסת הוא דנאמן ואין לבעל דינו להשביעו אבל נתחייב שבועת התורה ואמר נשבעתי אינו נאמן אבל נשבע היסת ונאמן וכן הסכים הרמב"ן ז"ל. ונראה דלזה נוטה דעת הרנב"ר ז"ל [ואמרינן בגמרא מסתבר מלתא דרבי אבין כשנתחייב שבועה בב"ד אבל חייב עצמו שבועה עביד איניש דמקרי ואמר]. אבל חייב עצמו. שא"ל אשבע לך בב"ד לאו דין כפרן אע"פ שאמר נשבעתי ועדים מעידין שלא נשבע והלכך אם חזר ואמר פעם אחרת נשבעתי נאמן אם לא באו עדים להכחישו:

דעבד איניש וכו'. ממה שלא חייבוהו ב"ד אלא הוא בעצמו:

אמר רב אסי א"ר יוחנן המוצא שטר חוב בשוק וזמנו בו ביום. שביום שנמצא נכתב:

בשחייב מודה. שלא פרע:

שמעי רבנן וכו'. שכבר נפרע שטר זה ונמחל שעבודו:

ומפסדי לי. מלטרוף לקוחות דמלוה על פה הוי וכיון דהמלוה לא מרווח מידי אלא מפסיד לא שביק למעבד הכי:

אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד וכו'. כגון עיקר כתובה ותנאי כתובה כמזון האשה והבנות ותנאי בנין דיכרין ובנן נוקבין שאע"פ שלא נכתב אינה כמלוה על פה שיוכל לומר פרעתי אלא כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי:

וכן בכלל זה מי שנמחק שטר חובו והעמיד עליו עדים ובא לב"ד וכתבו לו שטר אחר וכן שטר מעשה ב"ד שעשו בפסק דינים הטוען אחריהם פרעתי לא אמר כלום דלא תימא כל שטר שלא נעשה בצוואת בעל דבר אין דין שטר עליו ויכול לומר פרעתי דהא ליתא כן כתב הרנב"ר ז"ל בחידושיו: