נימוקי יוסף על בבא קמא לו:

כגון ראובן שלקח שדה משמעון וא"ל ללוי אני קונה אותו וכותב לו השטר מכר בשם לוי ואח"כ חוזר ואומר לו אותה שדה שקניתי בשם לוי לא ללוי קניתיה אלא לעצמי קניתיה כתוב לי שטר של מכר בשמי אין מחייבין את המוכר לכתוב לו שטר אחר בשמו :

ואם אמר לו בתחלה שדה זו לעצמי אני קונה אותה ואני כותב שטר מכר בשם לוי כדי שלא יודע כי לעצמי קניתיה ולאחר זה תכתוב לי שטר מכר בשמי כדי שלא יערער לוי עליו כופין את המוכר לכתוב לו שטר אחר בשמו:

ואפי' לא אמר כן לו ממש אלא לעדים שאמר לפני המוכר שטר אחר תכתבו לי על שדה זו מחייבין את המוכר לכתוב לו שטר אחר על שמו. ולא מצי מוכר לומר (לא) [לו] שהייתי סבור שאמרת כן אלא לאותו שלקחת עבורו שיכתוב לך שטר בשמך דכיון דבפניו אמר כן ממנו הוא דקאמר:

זבנה מרוואתא. ע"מ ליתן דמים שהן לוקחין לרב כהנא:

לא תשקול. משום רבית:

עושין אמנה בפירות דאמר רב באיזהו נשך (דף סג א) עושין אמנה בפירות [ליתן מעות על שער הזול של עכשיו בפירות] לקבל פירות בשעת היוקר והכא נמי כי יהיב זוזא אכיתנא אמנה הואי שנתן להם מעות באמנה ולא היה להם פשתן כשקבלו דמים והתנו עמו בשעת הזול ליתן לו כל השנה כשער הזה דתניא יצא השער פוסקין שאף על פי שאין לזה יש לזה:

ואין עושין אמנה בדמים. פרש"י ז"ל כשיבא לשער היוקר ליטול פירותיו אסור למוכר ליתן דמים ששוין עכשיו דמחזי כרבית דיהיב תרתי סלעים ושקיל ארבעה. ולפי פרש"י נמצא דבדמים דוקא אוסר רב אבל בפירות שרי שאם פסק עמו לתת לו יין וכשבא ליטול ממנו אין לו יין לתת נותן לו שמן בדמי יינו. וכתבו עליו שזה אינו שהרי בפרק הזהב איתא להא דרב ומפרכינן לה מהא דתניא הרי שהיה נושה בחברו מנה והלך ועמד לו על גרנו ואמר לו תן לי מעות שאני לוקח בהן חטין וא"ל חטין יש לי שאני נותן לך צא ועשאם עלי כשער של עכשיו הגיע זמן יין למכור א"ל תן לי חטים שאני מוכרם ולוקח בהן יין וכו' וכולן אם יש לו מותר אלמא מדפרכינן עליה דרב מהא דתניא בפירות מותר ש"מ דרב אסר בפירות כמו בדמים. ומדאמרינן הכא גבי דמים רב לטעמיה ש"מ דרבי ינאי שרי אפילו בדמים ולפיכך העלה הרא"ש ז"ל הנכון דרב דאסר אסר בין בדמים בין בפירות ורבי ינאי שרי בכלהו. וכתב ריא"ף ולית הלכתא כותיה דרב דהא קי"ל כר' ינאי דאמר בפ' איזהו נשך (שם) מה לי הן מה לי דמיהן:

מתני' ונשבע לו על שקר. ואח"כ הודה:

יוליכנו אחריו אפילו למדי. דאין לו כפרה עד שיחזור לנגזל עצמו דכתיב (ויקרא ה׳:כ״ד) לאשר הוא לו יתננו וגו' וגבי נשבע לשקר כתיב אשר ישבע עליו לשקר וכתיב ביום אשמתו דמשמע שנשבע לשקר ומביא אשמו:

לא לבנו. של נגזל שיוליכנו לנגזל שאם נאנסו חייב להחזיר ולא הוי השבה עד דמטי לידיה כדאמרינן:

לשליח ב"ד. תקנתא הוא דעבוד רבנן מפני תקנת השבים שלא יתחייבו לזה להוציא מנה בהוצאת הדרך ומיד שימסרנו לשליח ב"ד יכול להביא כפרתו:

ואם מת. נגזל מחזיר גזלן ליורשיו של נגזל:

[סיומא דמתני' היא נתן לו הקרן כו'] מחל. או שמחל לו נגזל לאחר שהודה לו:

ונשבע לו על החומש. לאחר שנשבע והודה ונתחייב קרן וחומש נתן לו את הקרן ונשבע שבועה שניה על החומש שכבר נתנו לו ואח"כ הודה על החומש:

[ומשלם] חומש על חומש חומשו של חומש וכן לעולם עד שיתמעט קרן של חומשין שלא יכפור לו שוה פרוטה:

או עשק. שכר שכיר:

תשומת יד. הלואה:

גמ' שליח שעשאו בעדים. ראובן היה לו מעות ביד שמעון ומינה שליח בעדים לקבלם הימנו ונתנם לו:

הוי שליח. ואם נאנסו הוי פטור בעל הבית שנתנם לו דלהכי טרח לעשותו בעדים כי היכי דנוקמיה ברשותיה והרי הם כאילו הגיעו לידו ונפטר המשלח מאחריות ופסק הריא"ף ז"ל הכי כרב חסדא משום דרבי יוחנן ורבי אלעזר דרבים נינהו סברי כותיה ומיהו הני מילי היכא דבעי מאן דאיתיה בידיה למתביניה ליה דכיון דשליח הנעשה בעדים הוי שליח אי יהבינהו ניהליה ונאנסו לא מחייב באחריותן אבל אי לא בעי ההוא דאיתיה לממונא בידיה למיתבי ניהליה בהא שליחות לא כייפינן ליה בדינא למיתבינהו דהא אמרי נהרדעי כל אדרכתא דלא כתיב בה זיל ודון וזכי והנפק לגרמך לאו אדרכתא היא דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את עכ"ל הגאון וכן כתבו המפרשים ז"ל: