נימוקי יוסף על בבא קמא י.

גמ' אשו. שפשע בה ויצאה מעצמה ע"י הרוח או ע"י דבר אחר והזיקה דחייביה רחמנא עלה כדכתיב כי תצא אש דמשמע מעצמה מתוך שלו ובדרך הלוכה מצאה קוצים ודלקה בהם והלכה והגיעה לגדישו של חברו כדכתיב ונאכל גדיש וחייביה רחמנא דכתיב שלם ישלם ובעי תלמודא משום מאי מחייביה:

משום חציו. העלה עליו הכתוב כאילו היה חציו מכוונין על גבי הקשת והקשת בידו ולא נתכוין לזורקם אלא שפשע בהו והלכו מכחו מאליהן שלא בכוונה שהוא חייב משום ממונו והרי הוא כשורו שפשע בו ויצא והזיק:

ואיכא בינייהו לכל היכא דמחייב על מעשה עצמו ופטור על מעשה שורו [לקמן דף לד:] [בד' דברים] דלר"י חייב כדאמרי' בסמוך והלכתא כרבי יוחנן:

כי תצא אש. מעצמה משמע:

המבעיר. תלה הכתוב ההבערה בבעל האש כאילו הבעירו בעצמו:

אשו משום חציו. כאילו בידיו הבעירו כדאמרן. ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכן מאחיזין את האור במדורה והולכת ונגמרת הדלקתה בשבת ולפי זה הרי הוא כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת וכל שכן הוא דאילו הכא לא נתכוון להבעיר גדיש של חבירו כלל והכא עיקר כוונתו היא שתדלק ותלך בשבת ועם כל זה תנן (שבת דף יט:) משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ומעשים בכל יום וכדאמרן כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא דאי חשבינן ליה הוה לן למפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וה"נ אילו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסים דידיה דהא קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם ואמאי מחייב הרי מת ומת לאו בר תיובא הוא אלא לאו ש"מ דלאו כמאן דאדליק השתא בידים חשבינן ליה אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן ליה וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב:

בנזקי ממונו. דכתיב כי תצא אש מעצמה:

בנזקי גופו. דקרי ליה מבעיר:

טמון באש דפטר רחמנא. דדרשינן (לקמן דף ס.) דומיא דקמה מה קמה בגלוי אף כל בגלוי לאפוקי טמון דלא ואי משום חציו מחייבת ליה אמאי פטור אילו אדליק בידים מי מפטר השתא אונס כרצון אתרבי טמון לא כ"ש ועוד דחץ לעולם בטמון עייל ומזיק ואפילו הכי אתה מחייב משום חציו ולפיכך קשה למאן דאמר משום חציו דאילו למ"ד משום ממונו לא קשיא שאפשר שהקילה התורה באש לפטור בו את הטמון כמו שהקילה בבור לפטור בו את הכלים ובשן וברגל לפוטרן ברה"ר:

(גמ' בדף כג.) וניחא ליה. מתרץ ליה לדידיה:

הכא במאי עסקינן וכו'. הכא דמחייבינן ליה משום חציו דמשמע דחייב אף אטמון ומשמע נמי מדכתיב הקמה דפטור הטמון:

כגון שנפלה דליקה וכו'. כגון שתי חצרות וגדר מפסיקן והדליק בתוך שלו ויצאה האש ומצאה ודלקה דעד הגדר המפסיק הוי חציו ושם כלו חציו לפי שבשעת שהדליק האש לא היה ראוי להזיק אלא אותה חצר עד הגדר שהרי היא מפסקת וכיון דהוי חציו חייב בכל אותה חצר אפילו אטמון וה"ה נמי על הגדר ואם נפלה מחמת הדלקה חייב אפילו אטמון בכל החצר השניה אלא דבענין שלא נפלה מחמת הדלקה דלגבי חצר שניה דלאו חציו נינהו ובדין הוא דליפטר אטמון דמשום כלו חציו פטור בחצר אחריתי:

[א"ה גבי גלוי נמי. א"ה דמשום כלוי חציו פטור בחצר אחריתי] אפילו אגלוי נמי הוה לן למיפטריה כי היכי דחייבת ליה בכל כי לא כלו חציו [ה"נ אית לן למיפטריה מכל כי כלו חציו] וע"כ כי איצטריך קרא למפטר אטמון היכא דמחייבי אגלוי הוא דאיצטריך ואת אמרת דקרא דפטריה אטמון אחצר אחרת קאי אלמא דבגלוי חייביה ואמאי:

ומשני אית ליה נמי משום ממונו. כלומר מ"ד משום חציו לאו למימרא דלא מיחייב אלא משום חציו דודאי היכא דליכא לחייבו משום חציו חייב משום ממונו שהזיק כי הכא דאע"ג שכלו חציו משום הגדר המפסקת כדאמרן מיהו כשנפלה מעצמה והיה יכול לגדרה או לכבות ולהפסיק מפני האש שלא תבעיר בחצר השניה הויא כשורו שלא נעל בפניו ויצא והזיק שחייב ומיהו דוקא אגלוי אבל אטמון הקל רחמנא גבי אש כמו שהקל בשאר חייבי ממונו כדפי' ואם אינו יכול לגדור או להפסיק ולכבות אנוס הוא ופטור אפילו על הגלוי שבחצר אחרת שלא חייבו רחמנא אשורו אלא היכא שיכול לשומרו וגם אי אפשר לחייבו מטעם תחלתו בפשיעה וסופו באונס שהרי חצר שניה לא קיימא בשמירתו כלל ולא אמרינן הכא אלא בדבר המוטל עליו לשומרו קצת כדמוכח פרק שור שנגח את הפרה (דף נד:) גבי פקח ביום ומסתברא דכן הדין בכל נזק הבא מחמת דבר שאין בו רוח חיים ומזיק דרך הלוכו ע"י כח אחר מעורב בו היינו תולדה דאש שנחלק לראות אם הוא מדין חציו או מדין ממונו דהא אסיקנא פ"ק [דף ג:] דתולדה דאש כאש הרמ"ה ז"ל:

וכי מאחר וכו' מאי בינייהו. דאע"ג דבגחלת שאינה שלו איכא טובא דלמ"ד משום חציו חייב ולמ"ד משום ממונו פטור דהא לאו ממונו הוא מ"מ בעיקר פלוגתייהו דהויא בגחלת שלו דמיפלגי באשו [אי משום אשו אי משום ממונא] מאי בינייהו דבשלמא כדהוה סלקא דעתיה מעיקרא דמאן דמחייב משום חציו לא מיחייב משום ממונו איכא בינייהו היכא דכלו חציו דמחייב משום ממונו ולא מחייב משום חציו אבל השתא דאמרת דאף כי לא מחייב משום חציו מיחייב נמי משום ממונו א"כ כיון דבין כך ובין כך חייב מטעם ממונו והוא ממונו דגחלת שלו מה לי אי חייב נמי משום חציו אי לא ואע"ג דנפקא לן מיניה דטמון דלמ"ד משום חציו חייב אטמון דחצר ראשונה ולמ"ד משום ממונו רחמנא פטריה מטמון דלדידיה אין חילוק בין חצר ראשונה לשניה וכדמשמע מהאי דפירשנו מ"מ עיקר פלוגתייהו מעיקרא לאו אטמון הוה מדאמרינן דקשיא ליה [לאביי א"ה] טמון ואילו נחלקו עליו מתחלה מאי קשיא ליה אלא פלוגתייהו מעיקרא לאו בהכי הוה ולפיכך בעי' מאי בינייהו:

איכא בינייהו לחייבו בד' דברים. דאינון נזק וצער וריפוי ושבת דלמ"ד משום ממונו לא מחייב אלא בנזק בלחוד דומיא דשורו שהזיק ולמ"ד משום חציו חייב בד' דברים כאילו עשאו הוא בעצמו אלא דבושת כיון שלא עשה בכוונה פטור דושלחה ידה והחזיקה כתיב דמשמע בכונה אבל הכא ליכא אלא פשיעה וא"ת (וא"כ) אמאי מחייבינן ליה טפי מנתכוין לזרוק שנים וזרק ארבעה דפטור מארבעה דברים (דף כו:) י"ל דהתם כבר שיער בכח זריקתו דלא ליזרוק טפי וכי זרק ד' קרוב לאנוס הוא אבל הכא שלא שמר גחלתו מרוח מצויה וכיוצא בה פושע הוא ולפיכך לא דמי נמי להיתה אבן מונחת לו בחיקו ושכח ועמד ונפלה דפטור מד' דברים (שם) דהתם לא מצינן למימר אפילו תחלתו בפשיעה כלל דאי בתר שעת הנחה אזלינן כיון שיכול להזהר בה בההיא שעתא לאו פושע הוא ואי משום דשכח אנוס הוא לגבי שכחה כדאמרינן (שבועות דף כו.) גבי שבועה לבך אנסך אבל הכא גבי רוח מצויה פושע הוא וחייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא הרמ"ה ז"ל וכבר כתבנו לעיל דהלכתא כרבי יוחנן וכן משמע מהכא דרבא שהוא בתרא מסייע ליה מקרא וממתניתא. אמר המחבר ולפי' הרמ"ה ז"ל נ"ל ברור דמי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו ובין כך ובין כך עברה לו השעה שאינו נקרא מזיד ופושע אלא הרי הוא בכלל (ברכות דף כו.) טעה ולא התפלל שמתפלל שתים לתשלומין וכן מי שנתחייב לחבירו בשבועה שיתן לו מעות יום פלוני ונזכר בעוד היום גדול ואומר בלבו עדיין יש לי פנאי והלך לעסקיו ושכח עד שעבר היום הרי זה כאנוס ומיהו לענין תפלה יש לחוש יותר מפני שאמרו חז"ל (שבת דף ט:) לא (יעמוד) [ישב] אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא לדין שמא יעבור וכיון שזה אינו רשאי לומר אני אעשה ולא אעבור כשעושה הרי הוא כפושע כנ"ל: