נימוקי יוסף על בבא בתרא לז:

פלגא מלוה. משום השכר שנוטל נפקד וא"כ הו"ל כמלוה ואינו מועיל (טעמא) [טענה] דנאנסו אבל אידך פלגא הוי פקדון מפני שהשכר של מפקיד והוה מצי למטען בה (טעמא) [טענה] דנאנסו הילכך נשבע המפקיד דלא החזיר לו המעות וגובה מחצה שהן המלוה אבל אידך פלגא שהם פקדון טענינן ליורשים כל מאי דמצי טעין אבוהון ואבוהון היה נאמן אילו אמר נאנסו ואנן נמי טענינן הכי בשביל היתומים ומפטרי. אמר המחבר שטר מלוה בעלמא שהלוה ראובן לשמעון ומת שמעון כ"ע מודו דנשבע ראובן וגובה כל השטר מן היתומים דלית לאבוהון שום טענה גבי מלוה שיהא נאמן אפי' בשבועה אלא טענינן משום היתומים מאי דמצי טעין אבוהון דאי טעין אשתבע לי דלא פרעתיך נשבע וגובה כולו ה"נ ל"ש:

וכ' הר"ש ז"ל דמ"מ נשבעים היורשין שבועת היורשין שלא פקדנו אבא דכיון דבעלמא מפני שהיה אביהם נשבע שבועה דאורייתא נשבעין היורשים אע"ג דטענינן להו הוא הדין הכא כן דעת הרא"ה ז"ל וביתומים גדולים איירינן הכא דאילו קטנים אין נזקקין לגבות אלא היכא דמית אבוהון גו זימניה ואז בלא שבועה היה גובה הכל ואע"ג דאבוהון לא היה נאמן אלא בשבועה והיתומים אינן יכולים לישבע ואמרינן בעלמא מתוך שאינו יכול לישבע משלם לא קשיא דלא אמרינן הכי ביורשין כדתניא בפרק כל הנשבעין (דף מז.) מקרא (כדתניא) שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין אלמא היורשין אין נשבעין כלל ואפילו היסת דאין שבועת היסת אלא במי שיודע הדבר או שראוי לידע אותו וכן הסכימו גדולי האחרונים ז"ל:

וכתב הרשב"א ז"ל דמהא דשטר כיס דאמרינן דאינו נאמן לומר פרעתי אלא מטעם נאנסו ואע"ג דבהאי שטר אינו גובה מנכסים משועבדים שמעינן דמי שהוציא על חבירו כתב ידו שהוא חייב לו לא מצי אידך למימר פרעתי דהא בשטר חוב ליכא טענת אונסים וכדפירשנו לעיל ושלא כדעת מקצת הגאונים ז"ל דאמרו דנאמן משום דאינו גובה בו מנכסים משועבדים וכל שטר שאינו גובה מנכסים משועבדים אינו חושש אם מניחו ביד המלוה [וכן] כתב הריטב"א ז"ל פרק שבועת הדיינים גבי מאן דמפיק שטרא אחבריה וכו' מי שהוציא על חבירו כתב ידו שהוא חייב לו וזה טוען שפרעו דעת הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל דמשתבע ומפטר כדין מלוה על פה דלא אמרינן שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר בעדים שגובה מנכסים משועבדים ולא בכתב ידו שאינו גובה אלא מנכסים בני חורין אבל בתוספות כתבו והיא דעת רבינו ז"ל דבכתב ידו נמי משתבע אידך וגבי מבני חרי מיהת כדין מלוה בשטר והרשב"א ז"ל הביא ראיה משטר פקדון בעדים שאינו גובה מנכסים משועבדים ואפ"ה אם טען החזרתיו אינו נאמן אלא היכא דיכול לטעון נאנסו ומשום מגו וכדאמרינן פרק המוכר וכן נראה עיקר אלא שכבר פשט המנהג בזה כדברי הרמב"ם ז"ל בכל גלילותינו עכ"ל:

מתני' ולא את הבור וכו'. משום דחשיבי כשדה ולא בטילי לגבי שדה ואע"ג דאמרינן מוכר בעין יפה מוכר היינו דברים שהם בכלל שדה אבל אלו לא וכדפי' בריש פרקין:

ואפילו חריבין שאינם ראויים כ"כ וכ"ש כשהן יושבין מיושבין כתקנן:

בד"א. דלא מכר כל הני ואע"פ שהן תוך הקרקע שנתן לו היינו במוכר מטעם דאמרינן בגמרא:

אבל בנותן נותן את כולן. כל הדברים העומדים בתוך הקרקע שנתן ואפילו דברים המטלטלין שאמרנו דלא מכר והכי אמרינן בפ' המוכר את הספינה [דף עט:] דמכר בור לא מכר מימיו והקדיש בור הקדיש מימיו והרי מים תלושין נינהו והקדיש נמי כמתנה הוא ומיהו משמע דיציע וחדר שאינו ממש בקרקע הבית לא נתן ודייק לה ה"ר יהוסף הלוי אב"ן מג"ש מדקתני זכו בשדה זכו בכולן וכתב הר"ש ז"ל ומיהו אם יש מעות בשדה או תבואה תלושה שאינה צריכה לקרקע או כל דבר שלא הוצרך תנא דמתני' להזכיר פשיטא שאינם בכלל שדה ובודאי אפילו מקבל מתנה לא קנה:

האחין שחלקו וכו'. כיון שזה נוטל שדה אחת וזה אחת כנגדו מסתמא להסתלק זה משל זה נתכוונו והחזיק בכל מה שבתוך השדה כדאמרינן בנותן ואפילו בהרבה שדות כיון שזכה באחת ע"מ לקנות חברתה זכה בכלן וכ"ש במחזיק בנכסי הגר שאין שם דעת אחרת שימחה כשזכה באחת זכה בכולן. ואע"ג דאמרינן בחזקת הבתים [דף נג:] דאם החזיק באחת לא קנה חבירו היינו כשיש מצר אחד ביניהם וכדפירשנו לעיל:

גמ' [זה היה לו לפרש]. הלוקח שנתן מעותיו לא היה לו להתבייש מלשאול מה שצריך לו ומדלא פירש משמע דניחא ליה במאי דיהיב ליה מוכר הילכך הפסיד את הכל אבל מקבל מתנה אין דרך לשאול יותר ואם כן על הנותן לפרש מאי דבעי למיתן ליה ומדלא פירש משמע דניחא ליה אי מקבל כל מה שבתוך אותו קרקע שנתן לו:

אבל בנותן מתנה נותן את כולם. ואע"פ שלא אמר אלא שדה ה"נ דעתו לומר מעט ויהיה הרבה כיון שאינו בקי בשיעורו תפש המעט א"נ כמו שכתוב בפנים וכתב הריטב"א ז"ל דאין למדים מזה לדברים אחרים אפ"ה אם היה בו יותר ממאה ועשרים אין לנו כח לומר כן ואני לא ירדתי לסוף דעת הרב ז"ל דהיכי דייק רב אשי ממתני' עד עשרים ולא טפי ומהיכן נפיק ליה האי שיעורא דוקא. והאי דלא אמרינן דליזבנו ליה ביתא בת מאה משום דמסתמא מדידיה קאמר תנו ומנכסיו אית ליה למיתן היכא דאפשר וכן משמע פרק קמא דגיטין:

בעין יפה יהיב. וכל הבית [נתן] לו והא דאמר דמחזקת ק' גולפי סבור היה שלא יהיה מחזיק אלא מאה חביות ולשם חשיבות אומר כן דמתנה גדולה נתן לו אבל ה"ה שדעתו שיקבל אפילו שתמצא יותר גדולה וכן הלכתא:

מתני' רבנן סברי דמקדיש כנותן מה נותן בעין יפה נותן את כולן אף מקדיש בעין יפה מקדיש את כולן ר"ש סבר מקדיש כמוכר מה מוכר בעין רעה מוכר אף מקדיש בעין רעה מקדיש והא דקאמר אלא חרוב המורכב וכו' לאו למימרא דס"ל דהקדיש החרוב דודאי כיון דבעין רעה מוכר שיורי שייר לנפשיה כל מאי דצריך לו לחרוב ולסדן אלא לדבריהם דרבנן קאמר להו דכיון דסברי מוכר בעין רעה מוכר אלא דבהקדיש מקדיש טפי די הוא שיאמר בחרוב וסדן משום דינקי משדה הקדש אבל בור וגת ושובך לא הכי פירשו בגמ' [דף עב:]:

גמ' הקונה ב' אילנות. סתמא בשדה חבירו:

לא קנה קרקע. כדי שיכול ליטע אחרים במקומם אם ימותו אלו אבל בעודן בקרקע בחיותן פשיטא דלא מצי למימר ליה עקור אילנך ושקול וזיל דאדעתא דהכי קנאן שיחיו במקומן משום פירותיו אבל ג' יש לו קרקע אפילו ליטע אחרים במקומם משום דלגבי שלשה בטל קרקע שתחתיהם ושביניהם ושחוצה להם כמלוא אורה וסלו ובלבד שיהו עומדים כחצובא ודלא מזדרע בינתייהו: