נימוקי יוסף על בבא בתרא כ.

לאחריני אמרו. הלכך מחאתו מחאה שזה אומר לזה עד שמגיע לאוזן המחזיק והיה לו ליזהר בשטרו:

אמרו העדים אשר מיחה בפניהם לא אמרי' ליה:

א"ר פפא וכו'. פליגי בפלוגתייהו דרב זביד אמר דלא הוי מחאה ורב פפא סבר דהויא מחאה:

שותא. דיבור כלומר לא תאמרו לשום אדם בהא כולן שוין דלא הויא מחאה דהא לא יאמרו כיון דדרך סוד מסר להם אבל אם אמרו הם שלא יאמרו דבר זה לשום אדם קי"ל כרב הונא בריה דרב יהושע שכיון שאינו מוטל עליו באיסור שלא לגלותו אינו נזהר עליו מלאמרו וחברא חברא אית ליה וממילא קי"ל באינך כרב פפא:

מחה קמייהו. לאו דוקא שיהיו שלשתן צריכין דהא קי"ל באינך בפני שנים כדלקמן בסמוך אלא שהיו שם מזומנים:

לשנה. [לשנה] שניה היה בא לפניהם למחות שהיה סבור שבכל שנה היה צריך למחות:

וצריך למחות. הכי איתא בכולהו נסחי דוקני ומפרש דהא דאמרינן שוב אינו צריך היינו באותן ג' אבל בסוף כל ג' וג' צריך כדי שלא יאמר כיון שראיתי ששתקת ג' שנים לא נזהרתי עוד בשטרי אי נמי חזרתי ולקחתיו ממך אחר שמחית בי דנאמן מגו דאי בעי אמר לא נזהרתי בשטרי וזה לפי המפרשים שאמרו דכל שמתחלה לא ירד בתורת מקח אינו [נאמן] לומר חזרתי ולקחתיו כדאמרינן בשמעתא דאומנין (ב"ב דף מה.) גבי מטלטלין דהיכא דאיכא עדים וראה שוב אין לו חזקה אבל דעת הרשב"א ז"ל דאמטלטלין בלחוד הוא דאמרינן דשוב אין לו חזקה דכיון דחזקתן הוא לאלתר בתפיסתן ואז איכא עדי פקדון שוב אין להם חזקה אבל קרקעות ועבדים שחזקתן שלש שנים ואין דרך הבעלים להניחם כל כך ביד נפקד אפילו איכא עדים וראה נאמן לומר חזרתי ולקחתים וכבר כתבתי דין זה לעיל:

ערער וחזר וערער. כדאמרינן בסוף כל שלש דהכי קי"ל כרבי שמעון בן לקיש:

אם מחמת טענה הראשונה ערער. בכל פעם הוי מחאה ולא עלתה לו חזקה אבל אם מתחלה טען גזילה ואח"כ טען דבמשכנתא בידיה כיון שהטענות מכחישות לא הוי מחאה ועלתה לו חזקה והוא הדין למוחה שתי מחאות בתוך שלש דכיון שמכחישות לאו כלום נינהו ועלתה לו חזקה:

מחאה בפני שני עדים. וא"צ לצוות להם שיכתבו לו שטר מחאה זו לעדות שמיחה בתוך שלש שנים דכתיבה זו זכות הוא לו וזכין דכיון שמיחה בפניהם כמאן דאמר כתובו דמי וכאילו עשאן שלוחים וכתבו האחרונים ז"ל דצריך שיכתבו בלשון שליחות פלוני העדנו על עצמו לכתוב עליו שמיחה אבל כתבו שמענו פלוני שמיחה כה"ג לאו עדות הוא ומפיהם (יבמות דף לא:) ולא מפי כתבם אמר רחמנא ואע"ג דבעלמא בכל שטר בעינא צוואת מקנה דומיא דספר המקנה היינו בדבר שבינו לחבירו אבל במחאה ובמודעא אין הדבר תלוי אלא בו די שיכתבנו בלשון שליחות וכדכתיבנא כ"כ הרנב"ר ז"ל בחדושיו:

קנין בחליפין לקיים כל דבר כדכתיב שלף איש נעלו אע"ג דליכא אלא שנים כותבים ומשום שהיה נראה דלא סגי בשנים דדמי שהוא חוב לו שצריך לקיים הדברים והילכך כיון דלא צריך למימר כתובו היה נראה שצריך שלשה דהוו ב"ד והפקרם היה הפקר לפיכך אשמועינן דסגי בשנים וטעמא משום דסתם קנין לכתיבה עומד כלומר שכיון שלא המתין עד שימשוך המטלטלים והקנה בקנין ודאי גמר ומקנה וכמי שצוה לכתוב דמי אא"כ אמר בפירוש שלא יכתוב ולפי זה נקט בפני שנים אבל לאו למימר שצריך שנים דודאי אפילו בינו לבין עצמו סגי (קדושין דף סה:) דלא איברו סהדי אלא לשקרי וכ"כ הרי"ף ור"ח ז"ל בפרק האומר בקדושין: