נימוקי יוסף על בבא בתרא יח.

ארבא. ספינה ולא היה שום אחד מהם מוחזק בה:

תפשוה. כדי שלא ימכרנה אבל לשמא יחזיק בה אחד מהן ליכא למיחש דכיון דערער עלה הלה אנן סהדי דבתורת גזלה אתא לידיה:

ומייתי סהדא כתב רבינו יונתן דזמן העכבה עד חדש ימים:

תפשינן. עד זמן זה ואי לא מייתי סהדי מהדרינן ליה לדינא וכל דאלים גבר דהא לא יפסיד בעל הספינה מידי בהכי:

או לא תפשינן. משום דאי תפשינן לא מפקינן דכיון שבא ממון ישראל ביד ב"ד אין רשאין להפקירו אלא יעכבוהו עד שידעו ברור למי הוא ונמצא שמפסיד בעל הספינה דשמא תתגבר ידו ויקח שלו:

אזל לא אשכח . אירע שתפשו וזה לא אשכח סהדי. והלכתא לא תפשינן ואי תפשינן לא מפקינן. בין שתפשו ברשות כגון שאמרו להם שניהם לתופשה בין תפשוה שלא כדין לא מפקינן שכיון שבא ליד ב"ד אין ראוי שיוציאנה מרשותם עד שיתברר הדבר וכן דעת הרמב"ם ז"ל שבין שתפשו ברשות בין שלא ברשות איירי הואיל שכתבה סתם בפרק י' מהלכות טוען ונטען וכן דעת הרנב"ר ז"ל בחדושיו:

כל דאלים גבר. כל מי שתגבר ידו בפעם הראשונה הוא שלו עד שיוציאנה חבירו בראיה אבל כל זמן שלא ימצא ראיה אף אם תתגבר ידו לא שבקינן ליה ומיירי הכא בין בקרקע בין במטלטלין המונחים ע"ג קרקע שאין שום אחד מוחזק בה אבל בדבר ששניהם אדוקין בו הוו להו שניהם מוחזקים ויחלוקו:

משני שטרות. מכר או מתנה שאפילו נתברר שכתב לשמעון בבקר וללוי בערב לא זכה המוקדם כיון שביום אחד נכתבו ואין כותבין בו שעות ולא ידעי' שכתב ומסר תחלה לאחד קודם שיכתוב וימסור לאחר אמרינן יחלוקו לרב או שודא לשמואל פי' שודא שלכל מי שהדיינים רוצים נותנים אותו וכן מפרש בירושלמי והדיינין מחליטים אותו לכל מי שירצו ואמר שם [בכתובות פרק י הלכה ד] שחדא לדייני כלומר צריך ליתן שוחד לדיינים כיון שיכולים לעשות כל מה שירצו ואם אוהבים זה יותר מזה מפני שהוא עמיתו בתורה ובמצות יתנו לו כדאמרינן בפרק שבועת העדות (דף ל.) עולא חבירנו עמית בתורה ובמצות הוא נפקא מיניה לשודא דדייני:

התם ליכא למיקם וכו'. דכיון שהם יודעים מי הם העדים ולא יכלו לעמוד על נכון הדבר מפני ששכחו הענין או שמתו העדים תו ליכא למיקם:

הכא איכא למיקם. שמא יבאו העדים שראו שאבותיו של זה היו מחזיקין בו ואיך נפסוק הדין עתה ותתבטל אחר כך הלכך אמרינן כל דאלים גבר עד שיתברר הדבר:

המחליף פרה בחמור. דמשמשך בעל הפרה את החמור נקנית הפרה לבעל החמור בכל מקום שהיא בקנין חליפין לפיכך לא ראינו כשילדה דאילו קנאה במשיכה היינו רואין ברשות מי ילדה וכן המוכר שפחתו נקט מכירה גבי שפחה משום דעבד נקנה בכסף בלא משיכה ומשנתן מעות נקנית לו השפחה בכל מקום שהיא הלכך אין ידוע ברשות מי ילדה והא התם מסתמא איכא למיקם עלה דמילתא כי שמא יש עדים שיודעים באיזו שעה ילדה וע"י כן יתברר הדבר ברשות מי ילדה אלא שעכשיו עדיין לא ידענו מי היה שם ואפ"ה לא אמרינן כל דאלים גבר ולא דמיא לשני שטרות דודאי מסתמא ידעינן מי הם העדים וכיון שלא יכלו עכשיו לברר תו ליכא למיקם עלה דמילתא:

דררא דממונא. לכל אחד יש שייכות בממון זה לפי שהיתה בחזקתו עד עכשיו וזה לפי שהיא עכשיו שלו וכל אחד יכול לטעון פרתי ושפחתי היתה כשילדה אי נמי אפשר שילדה בשעת חליפין ואין לברור של מי הולד הלכך יחלוקו ולא אמרינן הכא שודא אפילו לשמואל דהא אסיקנא פרק מי שהיה נשוי (דף צד:) דתנאי היא איכא למאן דאמר שודא עדיפא ואיכא למאן דאמר חלוקה עדיפא והאי תנא דפרה סבר חלוקה עדיפא:

אי דמר כו'. דוקא הוא של אחד בבירור ואין להם לבית דין לפסוק וכדפי':

רב [אשי] אמר לעולם שמיה גזלן. דכיון ששניהם מתעצמים בה ובאין בטענת אבות איך יוציא זה מידם שאינו בא בטענה כדמשמע לישנא דאחד מן השוק דלא הוה צריך למימר מן השוק אלא כדאמרן הילכך שמיה גזלן ומוציאין אותו מידו ואע"ג [לקמן דף קעג.] דשני יוסף בן שמעון [הדרים בעיר אחת כשם שאין מוציאין שטר חוב על אחרים [כך] אין מוציאין [שטר חוב זה על זה] משום דלא מפקינן ממון מזה שהוא מוחזק בו מספק אבל הכא אדרבה [כיון דתפסה בפנינו מוציאין אותה מידו ונותנים אותה לאלו שהיו] מתעצמין בה:

שלא ניתן להשבון פי' הרמב"ן ז"ל דלא קאי אהאי אחד מן השוק שנטל מהם דזה ודאי ניתן להשבון הוא ויחזור למקום שנטל דדוקא בנתון ביד ב"ד הוא דאמרינן אי תפסי לא מפקינן וכדפירשתי לעיל והכי מפרשינן בירושלמי הא דאמרינן פרק אלו מציאות [דף כה:] ספק הינוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר לאחר זמן קאמר מפני שמפסידו מן הבעלים שחזרו בינתים ולא מצאו אותו במקומו ונתיאשו אבל ודאי מיד שנטל יכול להחזיר אותו במקומו אלא הכא בגזלן של רבים ודאי קאמר שכיון שאינו יודע למי גזל לא ניתן להשבון וכענין שאמרו [לקמן דף פח:] בעונשין של מדות ע"כ: