נימוקי יוסף על בבא בתרא יד:

באגי. בקעות:

[גמ'. פשיטא לא נצרכא דאיכא דמובר ואיכא דזרע והאי גברא מוברה מהו דתימא כו'. פשיטא]. דאל"כ לא יזכה בחזקה באותו מקום כיון שמנהגם כן לא צריכא דאיכא דזרע באותו מקום וזה עשה כאותן שמוברין והיה לו לחוש ולעשות כאותן שזורעין כדי להחזיק קמ"ל דמצי אמר כיון ששכניי לא היו זורעין לא היה טוב לו לזרוע ולשכור שומר לבדי לכל הבקעה ואם זרעו שכניו יכול לומר רציתי שתנוח ארצי שלא תכחיש ותעשה פירות יותר:

תנן חזקת וכו'. וקשיא לרב הונא דבעי רצופין דכיון דבליליא לא ידעי ודאי לא הוו רצופין דבשלמא אי אמרת מפוזרין אע"ג דבעינן שיאכל פירות ג' שנים שלמים ובמתני' לא תני אלא ג' שנים שאינם אלא שנה וחצי מימי' מ"מ אפשר לפרש דמתני' שעור ג' שנים קאמר אלא לרב הונא קשה:

שיבבי. שכנים:

מידע ידעי. פי' לאו למימרא דצריכי לאסהודי ממש דדר ביה בליליא דבשעת שכיבה מאן ידע ומאן מסהיד אלא דמסהדי דלא הרגישו דנפק דאי נפק ואפיק מאני תשמישתיה מרגישים היו בדבר הלכך רצופים נינהו:

רבא אמר וכו'. לאו לאפלוגי אדאביי אתי אלא לרווחא דמילתא דמשכחת לה נמי בכה"ג הלכך כאביי נמי קי"ל דבעדות שיבבי סגי:

אנן אגרינן מיניה וכו'. וכיון שעמדו שם בשליחותיה כמאן דדאיר איהו דמי ועלתה לו חזקה ואע"ג דלא דר ביה המשכיר הזה אפילו חד יומא דאע"ג דהיכא שמכרה לאחר בעינן דדר ביה לוקח ראשון חד יומא כדאיתא לקמן [דף מא:] התם הוא משום דשני לאו מחמת שליחותו של ראשון דר שם והסכים הרשב"א ז"ל עם האומרים שבשכירות זה אינה צריכה שטר שכיון ששוכרין אלו דרו ג' שנים אע"פ שלא שכרו בשטר היה לו למחות ולא דמי לג' לקוחות [שם] שמצטרפין דוקא בשטר ומשום דהשתא איכא קלא דשאני התם דכל חד וחד לא דר ביה אלא חדא שתא עוד כתב הרב רבי יונה ז"ל שאם השכיר לשנים שנה ראשונה ולשנים אחרים שנה שניה ולשנים אחרים שנה שלישית מצטרפין לחזקה בלא שטר ולא דמי לשלשה לקוחות דהתם אין שם המוכר לעולם על הקרקע אבל הכא שם המשכיר לעולם על הקרקע:

דאי לא אמרינן להו וכו'. כלומר איך נאמנין בעדותם והלא נוגעים בעדות הם שאם לא יאמרו שדרו שם בשליחות של זה ג' שנים א"כ לא היה הקרקע שלו ונמצא שיצטרכו לחזור ולפרוע לזה השכר והכי אמרינן פ' כיצד הרגל [דף כא.] השוכר את הבית מראובן ונמצא הבית לשמעון משלם השכר לשמעון אע"פ שכבר פרעו לראובן ואע"ג דהדר עליה דמשכיר ומפיק ליה לאגרא מיניה אכתי חשיב נוגע בעדות דלא ניחא ליה לאיניש למיקם בדינא ודיינא:

דייני דשפלי. שאינם יודעים לדון הכי דייני. כלומר שמקבלים עדותן לאחר שפורעים לזה אבל אנן לא דיינינן הכי אלא דוקא כשלא פרעיה עדיין:

דמי לא עסקינן דנקיטי אגר ביתא בידייהו ושואלים למי נתן אותו. וכתב הרשב"א ז"ל דדוקא בכי האי גוונא שלא פרעו עדיין השכירות אבל אם פרעוהו כבר אלא שהחזירו להם כדי לסלק נגיעתם לא מהני דאע"ג דבעלמא סגי בסלוק כדאמרינן השותפין מעידין זה לזה ואוקימנא לה לקמן [דף מג.] באומר דין ודברים אין לי על שדה זו שאני התם דליכא למיחש למילתא כלל אבל הכא שקודם סלוקו היה השוכר מתירא שמא יפסיד שכרו ועכשיו שזה מחזיר שכרו לידו מצילו לגמרי מן ההפסד איכא למיחש דמתוך שהוא מתבייש מזה שעושה עמו לפנים משורת הדין יעזור לו:

אמר מר זוטרא וכו'. הא דאמר אביי דבעדות שיבבי סגי דכיון דלא שמעי דאפיק מאני תשמישתיה סגי היינו בדלא טעין איהו בבירור שלא היה דר שם בלילות אבל אי טעין ואמר ידענא שיצא משם טענתיה טענה כיון שטוען כן בברי וטעמא דמילתא דכיון דמן הסתם הוא דסמכינן על שיבבי לימא מסתמא הרגישו השתא שטוען טענת ברי אין סומכין על הסתם וצריך להביא עדים שדרו שם ביממא ובלילא וכן דעת רבינו שמואל ורבינו יצחק ברבי מרדכי וה"ר יונה והרנב"ר ז"ל:

ומודה מר זוטרא. דאמר אי טעין דמשמע דאנן לא טענינן ליה שאם המערערים רוכלים שאז טענינן ליה שיביא עדים דדר ביה ביממא ובליליא דכיון שדרך הרוכלים לצאת מן העיר בימים ולחזור בלילות שמא כשהיה המערער שב לביתו בלילות היה המחזיק יוצא משם ולפיכך לא ידע בו כדי שימחה:

בחנוותא דמחוזא. שאין משתמשים שם אלא בימים למכור לחם ויין לעוברי דרכים מודה רב הונא בזה דלא בעינן רצופים וסגי בשלש שנים לבד אע"פ שאין עולין אלא לשנה וחצי לימים וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ' י"ב מהלכות טוען ונטען ודקדק ה"ר יונה ז"ל מהא דרב הונא דמודה [בחנוותא דמחוזא] ומהא [בדף כט.] דמוברי באגי שעולין אע"פ שאינם רצופין דמי שהחזיק בבית ארבע או חמש שנים ודרכו לצאת שבוע או חודש מן העיר עלתה לו חזקה אבל אין אותם חדשים עולים לו למספר שני חזקה דכיון שהבתים עשויות לדירת יום ולילה צריך שיהיו הג' שנים שלמות וכן מקומות של בית הכנסת כגון שיושב שם כל שעה שהולך לבית הכנסת ואינו יושב במקום אחר אף על פי שאינו הולך לבית הכנסת בכל יום כגון שהוא טרוד בעסקיו אם החזיק שם במקצת הימים ימים מספר של שלש שנים אין הימים שלא הלך לבית הכנסת הפסק לעשות שני החזקה מפוזרים. ומחנוותא דמחוזא נלמד בבורות שיחין ומערות שאינם מצוים לשאוב מים אלא בעת שיצטרך שכתב הוא ז"ל דכשהחזיק הוא בהם לשאוב שלש שנים כדרך הבעלים הרי זו חזקה:

רמי בר חמא וכו' נפק ערעור עלה. שהיתה בתורת שאלה בידם:

מ"ט עבדיתו הכי. שלא החזיק כל אחד ג' שנים רצופות דאז הוו מדין חזקה ואע"ג דקי"ל [דף מב:] דאין שותפין מחזיקין בדבר שאין בו דין חלוקה אפשר דרמי ורב עוקבא לא סלקא דעתייהו לאיפלוגי בין יש בו דין [חלוקה] בין אין לו מכל מקום אתם כוונתכם לכך שיהיו מפוזרות ולא ליהוי חזקה הילכך כיון שאין לכם שטר הפסדתם שאין לכם חזקה:

וה"מ דלא כתבי שטר. שישתמשו כן שניהם בדילוג אבל אי כתבי הכי הא גלי דבתורת קנייה מחזיקין בה וכיון שיש קול בדבר ה"ל למחויי ומדלא מיחה אפסיד אנפשיה:

עיטרא. כמו ניטרא ותרגום (מלכים ב י״ב:ד׳) הבמות לא סרו לא נוטרו ומכאן נראה שבשטר זה מזכיר החלוקה לזה שנה ומסיר אותה ממנו ומניחה לחברו שנה ומיהו נוכל לומר כי מפני המכר שסר מרשות המוכר נקרא עיטרא ונראה דבשלש שנים סגי בין שניהם והוו להו חזקה כי הא דקי"ל [דף מא:] ג' לקוחות מצטרפים וכולן בשטר אע"פ שלא דר שם כל אחד אלא שנה וכתב הר"ר יונה זצ"ל ולאו דוקא כדאמרן דאחר שלקחו כתבו שטר חלוקה שחלקו ביניהם בדילוג וכדפי' רבינו שמואל ז"ל דה"ה אם כתב להם המוכר שטר מכר דקלא אית ליה ששותפין היו:

אלא דבר זריעה הוא. וכיון שלא זרעו מצי למימר ליה משום הכי לא מחיתי בך שלא ראיתיך מחזיק בו:

צונמא. קרקע יבשה שאינו ראוי לזריעה:

הכא נמי. אם היה רוצה להחזיק בו היה לו להעמיד שם בהמותיו לרעות או לשטוח שם פירותיו ליבש והלכתא כרב ביבי בר אביי כן פסק הריא"ף ז"ל: