נדרי זריזין חלק ב שצח

לר' יוסף דבזה לא אזלינן בתר אומדנא רק כיון דמ"מ יתכן שיהי' פטור בזה מפרוטה נחשב שומר שכר ולא אזלינן בזה בתר אומדנא ורבה ס"ל דגם בזה אזלינן בתר אומדנא וכיון דהוי אומדנא דניחא לי' לקיים מצוה בממונ' לכך לא הוי ש"ש:

ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם כאן דבמה ששינה ליתן מן הצפון הוי ממ"נ אם אזלינן בתר אומדנא ולא הוי שינוי ממילא לא נחשב שליח בשכר כיון דניחא לי' לקיים מצוה בממוני' ואי אמרינן דלא אזלינן בתר אומדנא דניחא לי' לקיים מצוה בממוני' והוי פועל בשכר שוב אם לא אזלינן בתר אומדנא הוי שינוי לפי האמירה הוי שינוי ובטל השליחות ולכך בעינן שינוי וביטול וזה עצה טובה בעזה"י ומיושב כל התמיהות ומיושב נמי הפירוש המשניות בה' תרומות שכתב דהעיקר בידינו דאין אדם מבטל שליחות בדברים שהוא תמוה ולפמ"ש א"ש הכל דכוונתו היכי דהוי שליח בשכר א"י לבטלו בדברים דגופו קנוי וא"ש ודוק וזה עצה עמוקה בעזה"י בכוונת דברי הרמב"ם מיהו לולי זה נמי יש ליישב דבריו והנה מ"ש רו"מ ליישב דבריו לא הונח לי מכמה טעמי אחד מה שדימה דבר זה דמה דמהני במחשבה לא מהני ביטול ממה שכתבו הראשונים דבשמיעה לא שייך שליחות מכח דהוי ממילא עכ"ד הנה תמה אני מאד עליו בזה מכיר אני בו שהוא ת"ח ממכתביו מכבר גם ממכתביו עתה ויאמר דבר כזה דמה ענין שמיטה אצל הר סיני. חדא דמה ענין שמיעה למחשבה שמיעה הוי ממילא דיתכן שהאדם יעמוד ולא יכוין לשמוע ויבא חברו ויאמר איזה דבר והוא ישמע ממילא בלי כוונה אבל מחשבה א"א רק אם האדם רוצה לחשוב ובפרט בתרומה אם אינו רוצה שיהי' זה תרומה אינו חושב עליו ואם חושב שזה יהי' תרומה הוי מדעתו ורצונו ואינו ממילא ועוד מה ענין מה דלא שייך בי' שליחות לענין שלא יהי' יכול לבטלו ולחזור בו מה דמיון זה לזה והרי השכל נותן להיפוך אם דבור מבטל דבור מכ"ש דמבטל מחשבה ועוד הרי זה נגד ש"ס מפורש ברפ"ג דקדושין דקאמר אלא מחשב' נהי דמיד מעשה אינו מוציא מידי מחשבה מיהו תיפוק וכו' ומשני שאני מחשבה דטומאה דכמעשה דמי א"כ מוכח להיפוך דמידי מחשב' ודאי ראוי שיוציא וגם בטומא' די במחשבה ולולי דהוי כמעשה הי' מחשבה ומכ"ש דבור מוציא מידי מחשבה לכך אין לדבריו מקום גם הרי בירושלמי פריך בפירוש רק לר"ל ולא לר' יוחנן והוא אומר דקושייתו הוי לכ"ע ומה שהי' נראה לי עוד בזה חוץ דרך הנ"ל הוא כך דהנה ברפ"ד דגיטין גרסינן שם הגיעו לא קתני אלא הגיע ואפי' ממילא ולא אמרינן לצעורי קמכוין וכו' קדם הוא אצל אשתו למ"ל מה"ד כי לא אמרינן לצעורי קמכוין ה"מ לשליח אבל לדידה ודאי לצעורי קמכוין וכו' הנה מזה מוכח דאף לשליח שייך לומר לצעורי קמכוין וכן מוכח בפ"ב דחולין בשוחט בהמת חבירו לע"ז דשייך לצעורי מכוין אפי' באחר שאינו אשתו גם מצינו במבטל איסור דשייך קנס שלא יועילו מעשיו אפי' לאחרים למי שנתבטל בשבילו וא"כ מוכח דקנס הוא להעושה אם לא יועילו מעשיו אפי' אינו נוגע לו רק לאחרים ואם כן י"ל ה"ה בעושה שליח לתרום ואח"כ ביטלו נמי י"ל לצעורי לשליח הוא מכוין והנה באמת צריך לפרש מה דקאמר בגיטין דהוי ס"ד לומר לצעורי מכוין והרי הוי דברים שבלב ומנ"ל דלמא אינו מכוין לצעורי ובע"כ או דכיון דהוי ספק אם בטלו או לא וכיון דודאי עשאו שליח וספק אם בטלו ראוי לילך בתר חזקה דמעיקרא או מכח דלא מקדים אינש פורענותי' לנפשי' א"כ בודאי גמר לגרשה ואין לחוש לחזרה לכך הוי כאומדנא דמוכח דלצעורי קמכוין וא"כ נהי דקמ"ל המשנה דלא אמרינן לצעורי קמכוין היינו בגט כיון דקשים הגירושין כידוע לכך שפיר יש לחוש לבטול ממש אבל בתרומה דלא שייך זה ודאי ראוי לומר דלצעורי קמכוין ואין כוונתו לבטל וכאן נמי יש חזקה דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב כמ"ש בפ"ב דקדושין דס"ל כן לאביי ואף רבא שחולק שם היינו כיון דתחלה הי' אומר לקרובו רק מחמת אונס הסכים לדברי אשתו ס"ל לרבא דלא שייך בזה לומר שארית ישראל לא יעשו עולה אבל היכי דלא הוי תחלה הריצוי באונס מודה דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב דמקרא מלא הוא וא"כ אין לחוש לחזרה בודאי הוי לצעורי מכוין אך י"ל דכאן נמי הוי סברא לומר דחוזר בו כיון דמצוה דילי' הוא וניחא לי' למעבדי' כמ"ש בנדרים דף ל"ו ע"ב וא"כ הוי כמו בגיטין ולא אמרינן לצעורי מכוין והנה בנדרים מבעי' לי' גבי תורם משלו על של חבירו אם צריך דעת דמצוה דילי' הוא וניחא לי' למעבדי' או כיון דזכות הוא לו ולא צריך דעתו והנה הש"ס שם נשאר בספק אבל הרמב"ם בפ"ד מתרומות פסק בפשיטות דהוי תרומה והכ"מ כתב דנ"ל מר' יוחנן ודחאו המשל"מ ומסיק דיליף מבכורות דאמר שם רב הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו שלו יע"ש במשל"מ ולכך א"ש דהנה זה תליא בזה דאי נימא דהתם כיון דזכות הוא לו לא אמרינן מצוה דילי' הוא וניחא לי' למעבדי' א"כ ה"נ כיון דגילה דעתו דניחא לי' בשליחות הוי לו זכות דהרי כיוצא בזה מבואר באה"ע סי' ל"ה וסי' ל"ו דאם גילה דעתו שחפץ לקדש אשה והלך אחר וקדשה מקודשת הרי דגלוי דעת נחשב זכות וזכין לו שלא מדעתו א"כ ה"נ כיון דגילה דעתו דחפץ בשליחות הוי לו זכות ולא שייך לומר מצוה דרמיא עליו וניחא לי' למעבדי' ושוב ראוי לומר דודאי לצעורי קמכוין אבל אי נימא דגם היכי דהוי זכות הוי ניחא לי' יותר לקיים המצוה בעצמו אז דומה לגיטין ולא אמרינן לצעורי קמכוין וא"כ א"ש דהש"ס בקדושין והירושלמי דפריך רק לר"ל ולא לר"י היינו מכח די"ל דס"ל לר' יוחנן דאף דהוי זכות לו מ"מ הוי מצוה דילי' וניחא לי' למעבדי' ולכך לא שייך לומר לצעורי קמכוין לכך הוי די ביטול בדברים ולכך פריך רק לר"ל אבל לדידן דפסק הרמב"ם כסוגיא דבכורות דהיכי דהוי זכות לא אמרינן מצוה דילי' הוא וניחא לי' למעבדי' וממילא שוב אזלינן בתר חזקה דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב לכך לא הוי ביטול דלצעורי קמכוין ולא מהני ביטול בדברים אך אם כששינה השליח בשליחותו נהי דמדינא לא נחשב שינוי עכ"פ גם המשלח אין לו עולה אם חוזר ומבטלו כיון דעכ"פ לא עשה כפי דבורו ולא שייך בזה לומר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ושוב כיון דליכא חזקה דמעיקרא שוב לא שייך לומר לצעורי קמכוין דהוי דברים שבלב ושוב מהני לו הביטול. ומה יומתק לו בזה לשון הפירוש משניות הנ"ל דכתב דעיקר בידינו דאין מבטלין בדברים דהנה לשון הרמב"ם בפ"ה ממכירה והועתק בש"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף כ"ו נהגו להקנות לעושה שליח להודיע שגמר בלבו ואם אמר בלב שלם גמרתי ואמרתי לעשות דבר זה א"צ קנין יע"ש מבואר אף בדבר דלא בעי קנין מ"מ פועל הקנין להראות דהוי בלב שלם כן ה"נ בביטול השליח נהי דקי"ל כר' יוחנן דאתי דבור ומבטל דבור מ"מ הרי י"ל לצעורי מכוין ואינו בלב שלם לכך בעינן קנין להיות נודע דהוי בלב שלם ואינו מכוין לצעורי וא"ש ודוק היטב:

ועוד נראה להסביר יותר דרך הנ"ל ויתיישב גם זה עצמו מה דפסק הרמב"ם האיבעיא דתורם משלו על של חבירו בפשיטות ובש"ס נשאר בהאיבעיא והוא דהנה בחבורי ליו"ד הלכות שחיטה סי' א' תמהתי על הט"ז מ"ש שם בס"ק י"ז (והוא במהדורא שלי ליו"ד סי' ר"ו) דמצות תרומה ומעשר הוי חיוב עליו אפי' אינו רוצה לאכול והוי כשאר מצוה וכתבתי שבמחכת"ה נעלם ממנו לשעה לשון רש"י בגיטין דף מ"ז ע"ב ד"ה מדאורייתא לא שכתב בפירוש דתרומה ומעשר לאו מצוה דרמיא עליו הוא ואינו חייב לעשר אא"כ אוכלן אבל בכורים מצוה דרמיא עליו הוא יע"ש מפורש היפוך דברי הט"ז וישבתי בזה לשון הרמב"ם והמחבר בה' תרומות מ"ש עושה אדם שליח להפריש תרומות דלשון עושה משמע דלכתחלה עושה והרי קי"ל מצוה בו יותר מבשלוחו וכתבתי דמצוה בו יותר לא שייך רק במצוה דרמיא עליו דוקא אבל במצוה דלא רמיא עליו רק אם בא לאכלו אינו מצוה בו יותר מבשלוחו אך תמהתי מן הש"ס דנדרים שם דקאמר או דלמא מצוה דילי' ורמיא עליו למעבדי' ובלשון רש"י כתב דלא הוי מצוה דרמיא עליו יע"ש וכעת נראה דזה הוי טעמו של הרמב"ם דס"ל הסוגיא דנדרים דקאמר או דלמא מצוה דרמיא עליו הוא חולק עם הסוגיא דגיטין וס"ל כדעת הט"ז דתרומות ומעשרות הוי חובה בכל ענין ולכך י"ל דהוי מצוה דילי' וניחא לי' למעבדי' אבל הרמב"ם פוסק כסוגיא דגיטין הנ"ל דאינו חובה רק אם רוצה לאכול ולא הוי מצוה דרמיא עליו וממילא לא שייך לומר מצוה בו יותר מבשלוחו לכך פסק בפשיטות דתורם משלו על של חבירו א"צ דעת. ודוק כי נכון הוא בעזה"י וממילא מיושב גם דברי הרמב"ם הנ"ל דהש"ס דקדושין אזיל כסוגיא דנדרים דהוי מצוה דרמיא עליו א"נ אין לומר בי' לצעורי קמכוין כמו בביטול השליח בגט אבל לדידן כיון דפוסק דעושה אדם שליח לכתחלה ולא שייך בזה מצוה בו יותר מבשלוחו וא"כ לא הוי מצוה דרמיא עליו ממילא ודאי יש חזקה דמעיקרא דשארית ישראל לא יעשו עולה ולכך אמרינן לצעורי קמכוין ובעינן או קנין שיהי' מראה שגמר בלבו או שינוי בשליחות דאז לא שייך שארית ישראל לא יעשו עולה, וא"ש ודוק היטב כי בעזה"י הדברים נכונין:

והנה כתבנו פלפלת כל שהוא כי רבו הימים שלא הי' ד"ת בינינו ואני מבין מדעתו שחפץ בפלפול והנה לדינא ק"ל לא נעלם ממני דבר. וכל מה שכתב רו"מ בזה הוא מבואר במה"ק שלי אה"ע זה שלשים שנה והנה אם כי שם פלפלתי הרבה והשגתי על הט"ז ס"ק ב' וס"ק מ"ד שכתב דהשליח יכול לחזור בו והעליתי דאין יכול לחזור בו כעת הדרנא בי מטעמים שכתבנו בפתח דברינו גם אם הי' גופו קנוי למשלח אם כן עכ"פ לא יועיל אז קנינו לעצמו או קדושיו דהרי נגד אשה זו וקני' זו אין לו יד לקנות דידו קנוי למשלח ודומה ליד עבד כיד רבו דכל מה שקנה עבד קנה רבו גם אם לא הי' יכול לחזור נכוף אותו בדין ליתן הגט כי היכי דכופין הבעל בד"י ליתן גט היכי שמחויב ליתן ולא נחשב גט באונס כן נעשה בשליח וזה לא שמענו בעולם לכך ודאי דיכול לחזור בו מיהו בנדון דידהו הגט כשר מטעם הנ"ל דאין זה חזרה רק גלוי דעת והגט כשר וישר בלי פקפוק דברי ידידם: