נאות יעקב חלק ב קלג

לאשה זאת אף דנתינת הקדושין לידה מורה דסתמא דמלתא לאשה זאת קדש מכל מקום כיון שאנו רואין הרעותא שלא פירש ידים שאינן מוכיחות הוו אבל בנ"ד דליכא רעותא לפנינו דאפשר דבשעת הקדושין פירש ואמר לשון המוכיח דלבתו של זה קדש כל דהשטר יוצא מת"י אין להסתפק שמא קבל בעד אחרת דחזקה הוא דשטר היוצא מתחת יד האב ניתן לו לקדושי בתו דליכא למיחש שמא קבל בתורת שליחות לאחרת אלא כשיש רעותא לפנינו שהלשון שאמר מוכיח קצת שלא קדש לאשה זאת אבל בדליכא רעותא לפנינו מאן לימא לן דתלינן שקבל קדושין בעד אחרת ומה גם דלמאן דאמר דשטר היוצא לפנינו בכתיבת יד של המקדש תלינן שנמסר בע"מ כדין לא דמי דין זה לדין ידים שאינם מוכיחות דשאני התם דמעיקרא הוא עדות מסופק דמעולם לא ידעו העדים למי קדש ואי אפשר להתברר לעולם לא כן הכא דכיון דתלי' דבע"מ נמסר לו הרי ע"מ ידעו מעיקרא למי קדש ואילו אתו ע"מ לפנינו היה יכול להתברר וא"כ אף שלא באו לפנינו מידי ספיקא לא נפקא דשמא לבתו של זה קדש וכן ראיתי להרב בעל דרכי נועם בחא"ה (סימן נ"ב) שנשאל על כיוצא לזה על בחור אחד שקדש נערה בקדושי שטר שכתב בכת"י הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל ונתן כת"י זה לידה ולא היו עדים בדבר לא ע"ח ולא ע"מ אם יש לחוש לקדושין אלו או"ל והרב ז"ל בתשובה הרמתה הביא המחלוקת אי כת"י חשיב כע"ח לענין ש"ק באורך ולבסוף עלתה הסכמתו דכיון דחזינן פלוגתא דרבוותא ולמ"ד דכת"י חשיב כעדים דיינינן בה לחומרא והויא ס"מ אלו תורף דבריו והרואה יראה דנדון הרב שם כפי נוסח השאלה וכפי מ"ש הרב עליה נראה ברור דלא היה כתוב בשטר שמו ושמה וגם לא היה כתוב ודין ולפי זה כל מה שכתבנו בנ"ד שייך בנ"ד מלבד דבנ"ד איכא רעותא אחריתי שהם קדושין שאמ"ל ואדרבא לפי מה שנראה מפשט השאלה דמיירי בלא שדכו מתחלה יש לצדד ולהקל בנדון זה טפי מנ"ד כשאנו דנין לומר דמצד שאינו כתוב שם המתקדשת חשיב ידים שא"מ כאמור ובפי' יש ללמוד מדברי הרב דלא אסיק אדעתיה לומר סברא זאת דחשיב ידים שא"מ שהרי כתב שם דמדברי הרמב"ם נראה דס"ל דלא מהני כת"י ממ"ש בפ"ג מהלכות אישות ואם קדש בשטר כותב על הנייר הרי את מקודשת וכו' ונותנו לה בפני עדים דמדכתב כותב על הנייר משמע אפילו כת"י צריך שימסרנו לה בפני עדים ע"כ ולפי מאי דס"ד לומר דמצד שאינו כתוב שם המתקדשת חשיב ידים שא"מ אפילו אם נאמר דלשנא דכותב כת"י דוקא הוא מ"מ אין ללמוד מדבריו דס"ל דכת"י שכתב שמו ושמה ל"מ דדעת הסוברים דכת"י בש"ק ל"מ דאפשר דמה שהצריך למוסרו לפני עדים היינו בכת"י דליכא שו"ש דכבר כתבנו דלדעת הרמב"ם ז"ל שו"ש אפילו בגט לאו דאורייתא ואפילו אם נאמר דס"ל דבגט הוי מן התורה אפשר דס"ל כס' הריטב"א דקדושין שאני ולא בעינן שו"ש והכי נראה מדלא הזכיר הר"מ מזה כלל וכיון דליכא שו"ש לפי מאי דקי"ל דידים שא"מ לא הויין ידים לא סגי בלא ע"מ ואולם לא תעזוב נפשי לשאו"ל אמאי לא באר הרב כל מה שיש לצדד בנדון זה כאשר צדדנו ודוק: