נאות יעקב חלק א ה

סימן א

על ענין וי"ו דשלום קטיעא

אור זרח האיר ממזרח שמש לארבע רוחות השמים הולך ואור. אור גדול ליהודים הופיע מהר גבוה עוטה חור כשלמה האשל אשר ברמה מלאך לבוש הבדים ולכל בני ישראל היה אור אור ישראל וקדושו. החכם השלם הדיין המצוין זה סיני ועוקר הרים כמוה"ר יעקב ביליליוס בהלו נר"ו נר מצוה ותורה אור. אור פני מלך חיים ישים או"ר ב"ו ולכל סיעת מרחמוהי בישיבה של מעלה קהלה קדישא ראשי אלפי ישראל המה ה' עליהם יחיו דגן ויפרחו כגפן זה הדרך ישכון אור כיר"א

מה נכבד היום בהגלות נגלות מעשה הכתב שלחו מתם הרואה אומר ברקאי האיר פני המזרח עד שהוא בחברון חמותי ראיתי אור נפלאות תורת חכם מקור חיים תורה חתומה ניתנה מעל"ה את מי יורה דעה והנה כתבא הביא לנו הספר והתוס' קפסיק ותני הלכתא גברוותא לככשורי ספר תורה כי קאי אחד כרעא. והדברים מטין על האי ספרא דלאו דוקנא דלא מחית לזרוזי נפשיה ובא האות ו' דשלום שלימה כמדתה אי פסיל בהכי כיון דגמרי' מינה דינא רבה עבודת בעל מום הנדמה והצולעה. ואחר אשר רוח מבינתם האריכו למעניתם מה זו שאלה לי לשמי ומה זו סמיכה לאיש אשר כמוני בריה קלה ומה ידעתי ולא ידע כת"ר גדולה דעת. אלא שאהבה מקלקלת את השורה ולא אני בן חורין להפטר הימנו דשיחתן קלה היא גופא גזרה מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא וכמצווה ועושה אמרתי אגלה דעתי ומה שתעלה מצודתי היום לא אהיה חובש אף כי אין ידיעתי מכרעת ולחדודי הוא דבעי. וזה החלי בס"ד

הלא זה הדבר ראשון לציון כתוב בדברי קדשו דההיא דפ' האומר דמשני רב נחמן ו' דשלום קטיעא היא לאו הלכתא היא וחילייהו מדברי רש"י ז"ל שכתב מנ"ל דאי עבד בשוגג פוסל דאלו במזיד הא כתיב אך אל הפרוכת לא יבא וגו' ולא יחלל את מקדשי אלא עבד בלא ידיעה מנ"ל דלא מכשרינן ליה מהאי קרא דולזרעו ע"כ. דכונתו רצויה ליישב הסוגיא דקשה דהא כל הפרשה דבעל מום סתם נאמרה וכל היכא דכתבה התורה סתם אין הפרש בין שוגג למזיד ומה זו שאלה עבודת בעל מום מנ"ל ואמטו נהכי מפרש לה דלשמואל הוא דפריך עבודת בעל מום מנ"ל דלא מכשירינן מהאי קרא דולזרעו כי היכי דמכשרינן מהאי קרא גופיה בן גרושה ובן חלוצה ולאפוקי לבעל מום מכללא דולזרעו בעינן קרא יתירה ומש"ה בעי מנ"ל ואהא משני את בריתי שלום וגו' ומינה דלשיטת רש"י ז"ל סוגיא אזלא אליבא דשמואל דיליף הכשרא דבן גרושה ובן חלוצה מולזרעו אחריו דלדידיה בעינן קרא יתירה לעבודת בעל מום שוגג לאפוקי מכללא דולזרעו אחריו אבל לאבוה דשמואל דיליף הכשרא דחלל מקרא דברך ה' חילו לדידיה ברירא לן דחילו כתיב דהיינו דוקא חללין ותו לא ובעל מום הדרן לכללן דסתמא דאורייתא ל"ש שוגג ל"ש מזיד ולא בעינן לדידיה קרא יתירא לאפוקי לבעל מום שוגג. והשתא כיון דלאבוה דשמואל לא קשיא לן מנ"ל דלא בעינן לדידיה שינויא דרב נחמן דו' דשלום קטיעא דלדידיה ודאי הו' שלמה. ומהאי טעמא אין זכרון לראשונים בענין הך ו' קטיעא משום דס"ל דהלכתא כאבוה דשמואל כדקי"ל אביו ת"ח קודם לרבו ולית הלכתא לתלמיד במקום רבו וכ"ש בבן במקום אביו. זהו תוכן דברי קדשם

ואנא דאמינא כיהודה ועוד לקרא דמגופא דשמעתין נמי טעמיה דרש"י ז"ל לפרש הכי דלשמואל הוא דפריך משום דקשיתיה דלכאורה נראה דבעי תלמודא תרי בעיות הפוכות דסתרי אהדדי דמעיקרא בעי עבודת חלל מנ"ל אלמא קי"ל לתלמודא דכל דכתיב בתורה סתמא דחלל מחלל עבודה לא מפלגינן בין שוגג למזיד וא"כ היכי הדר בעי עבודת בעל מום מנ"ל דמשמע דקי"ל לתלמודא איפכא דאע"ג דכתיב בעבודת בעל מום דמחלל עבודה אית לן לפלוגי בין שוגג למזיד. וע"כ לפרש דקושטא דמלתא הכי הוא דכל דכתיב בתורה סתמא שוגג ומזיד במשמע ומש"ה בעי מעיקרא חלל מנ"ל דמכשרא עבודתיה בשוגג והא דבעי בתר הכי עבודת בעל מום מנ"ל היינו משום דק"ל אמאי לא מכשרינן ליה מהאי קרא דולזרעו

ומידי עמדי על סוגיא זו הוקשה לי בהאי שיטה מאי שנא מדינא דאונן דקי"ל דמחלל עבודה ואפ"ה אמרי' ביומא (דף יג ע"ב) תניא היה עומד ומקריב ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויוצא ד"ר יהודה ור' יוסי אומר יגמור ורש"י ז"ל מפרש בכהן הדיוט דאע"ג דמחלל עבודה הואיל וכבר היה עומד ומקריב סבר ר' יוסי יגמור כיון שהתחיל בשוגג וקשה אמאי לא פסלינן מאי דעבד בשוגג והא כתיב באונן ולא יחלל דמחלל עבודה וסתמא לא שנא שוגג ולא שנא מזיד קא פסול ור' יהודה נמי דקאמר מניח עבודתו ויוצא אזיל ומודה מיהא דכל מאי דעבד באותה עבודה והוא אונן כגון זריקה או קבלה או הזאה שהזר חייב עליהן מיתה עבודתו כשרה אלא דתנאי היה הדבר דמיד ששמע שמת לו מת