נתיב מאיר ד

הל' יסודי התורה פ"ה הל' ה'

וכן אמרו להם עכו"ם תנו לנו א' מכם ונהרגהו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו נפש מישראל ואם יחדוהו להם וכו' ואם היה חייב מיתה וכו' יתנו אותו ואין מורין להם לכתחלה ואם אינו חיוב מיתה יהרגו כונן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ע"כ (והוא מירושלמי שיטת ר"ל)

והקשה הכ"מ הא לא שייך כאן מאי חזית דדמא דידך סומק טפי כיון שהוא והם יהיו נהרגים אם לא ימסרוהו וא"כ היה צריך להיות מותר למסור אותו ביחדוהו אפילו אינו חייב מיתה ועיי"ש ונ"ל דמה דמצינו בפסחים כ"ה בההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל מרי דוראי אמר לי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך א"ל ליקטולך ולא תקטול מאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו' ופרש"י כלום באת לישאל אלא שאתה יודע שאין מצוה עומדת בפני פקוח נפש וסבור אתה שאף זו תדחה מפני פקוח נפשך אין זה דומה וכו' דמ"מ יש כאן אבוד נפש וכו' נראה מרש"י דהמצוה של פקוח נפש הוא דוחה כל התורה והמ"ע הוא וחי בהם וכו' וכן כתב הרמב"ם כאן בה' א' דבכל המצות אם מאנסים אותו יעבור ואל יהרוג שנאמר במצות אשר יעשה אותו האדם וחי בהם ולא שימות בהם וכן כתב הרמב"ם פ"ב מה' שבת ה' א' דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות אלמא מדכתב דחויה משמע דנדחה מפני מ"ע של וחי בהם וכו' ולא בגדר סתם היתר בפקוח נפש ולכן אמרינן שם מאי חזית דדמא דידך סומק טפי כלומר מדוע תציל את עצמך מפני מ"ט דוחי באיבוד נפש של חבירך הלא גם אם חבירך יהרג נפגע ג"כ המ"ע דוחי וכו' ובז"נ דמצינו בב"מ ס"ב מחלוקת בן פטורא ור"ע בשנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד קיתון של מים וכו' וסובר בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה האחד במיתתו של חבירו אע"פ שאם יתן לשתות גם לחבירו ימות חבירו ג"כ וא"כ לא שייך מאי חזית דדמא דידך וכו' וא"כ היה צריך להיות הדין שלא יתן לחבירו אלא ישתה הוא משום פקוח נפשו מ"מ נראה מזה הגדר של בן פטורא הוא כך אע"פ שאם יתן לחבירו ימות גם חברו ולא יצילו בזה מ"מ זה אסור שמיתת חבירו יהא סבה לחייו וזהו ג"כ נפגע המ"ע של וחו בהם אם ירויח חייו ממה שלא השתדל עבור חיי חבירו ואע"פ שר"ט פליג ע"ז שחייו קודמים לחיי חבירו מ"מ ילמוד רבינו שע"כ לא פליג ר"ע אבן פטורא אלא בשוא"ת כלומר שימות אם לא יתנו לשתות אבל בקום ועשה כגון הכא שימסור חבירו לרוצח ויציל את עצמו וירויח חייו ממה שמסר חבורו למיתה זה אינו מתיר גם ר"ע דאל"כ ליפלגו בקום ועשה וכה"ג ומדפליגי בשוא"ת משמע שבקום ועשה גם ר"ע מודה לבן פטורא וזה יהא המקור של רבינו שיהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל שגם זה אסור שיהא מותת חבירו סיבה לחייו שגם באופן זה נפגע המ"ע של וחי בהם וזהו הפירוש של מאי חזית דדמא וכו' כלומר שגם באופן זה נפגע המ"ע דוחי בהם וכו' ואם יהרגהו או ימסרהו יעבור על המ"ע בקום ועשה לכך אסור למסור אותו. הל' תלמוד תורה פ"ה ה' א'

אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת לשל אביו וכו' וכן אם היה אביו ת"ח אע"פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו ואח"כ אבידת רבו וכו' ע"כ

והקשה הכ"מ שדברי רבינו סותרים למה שכתב בפי"ב מה' גזילה פגע באבדת רבו עם אבידת אביו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת והוא שיהיה רבו מובהק וכו' וכאן כתוב אע"פ שאינו שקול ועיי"ש והלח"מ תירץ דאיכא שני דינים היכא שיכול להשיב שניהם אלא לענין דין קדימה אביו קודם אע"פ שאינו שקול ובהכי מיירי כאן בה' ת"ת ובה' גזילה מיירי שאינו יכול להשיב שניהם ולפדות שניהם ולכן רבו קודם אם לא ששניהם שקולין והעמיס היטב בלשון הרמב"ם ועיי"ש אך קשה הסברא דאם לא היה אביו שקול כנגד רבו אע"פ שיאבד ממונו של אביו אמרינן רבו קודם ובדין קדימה אביו קודם אע"פ שלא היה שקול כנגד רבו ומ"ש ולאו ק"ו הוא ולכן נ"ל דהנה במשנה ב"מ לג. איתא ואם אביו חכם של אביו קודמת ובתוספתא איתא אם היה אביו שקול כרבו אבידת אביו קודמת לאבידת רבו ומדלא פריך הגמ' שסותר הברייתא להמשנה לכו לומד רבינו דאיתא שני גדרים