נתיב מאיר קכט

כדאמרינן (זבחים עח.) עשה עיסה מן חטים ומן ארז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח וצ"ל דהך שמעתא פליגא אההיא דהתם ע"כ ולפז"נ כיון דלהסוגיא דזבחים ליכא קושית הגמרא דאם יש בתבלין טעם מצה יצא אפילו רובה תבלין ולכהפ"ח אונו מבטל את המצה וא"כ א"צ לאוקמא ברובה מצה וכיון שרבינו פסק בפ"ו מה' מצה הל' ה. העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו וכו' אלמא דפסק כהך סוגיא דזבחים ולכן לא הביא דאיירי ברובה מצה וניחא שיטת רבינו. פ"ד מה' אס"מ. כתב שם רבינו דלאחר הקדש לא שייך מוקצה ובפ"ב מהל' בכורות הל' ג. כתב וכן אם נעבדה בו עבירה וכו' או שהוקצה או נעבד ירעה עד שיפול בו מום וכו' ע"כ והקשה הרי"ט אלגזי פ"ו בבכורות סימן נח איך שייך מוקצה בבכור הא אין אדם מקצה דבר שאינו שלו ואפילו לר"י הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הוא מ"מ גבי בכור לא שייך למימר כן דאמרינן בב"ק יג. שאני בכור דמתנות כהונה הוא ומשולחן גבוה קא זכו ועוד הא בפ"ד מהל' אס"מ כתב רבינו בעצמו שאין שייך מוקצה לאחר הקדש (מטעם הנ"ל) וא"כ מ"ש כאן לענין בכור דמהני מוקצה וא"ל דהקצה אמו בהיותה מעוברת דכה"ג ה"ל לרבינו לפרש ולא לסתום ועיי"ש שמפלפל שם ונשאר בקושיא ונ"ל די"ל דשיטת רבינו יהא ניחא אפילו אם לא נימא כר"י הגלילי [דקדשים קלים ממונא הוא] דהרמב"ם הביא בה' אלו פ"א הל' ד. מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר ה"ז קודש שנאמר תקדיש וכו' (וכן הוא בנדרים יג) ולעיל בה' נדרים פ"א ביארנו דלחד מ"ד דמקרי בכור דבר הנדור משום דמצוה להקדשו ע"כ צ"ל דבקדושת פיו מתוספת קדושה דאלת"ה דמצוה היא רק לאמור בפיו שמקדיש מאי שייך דבר הנדור בזה ואידך מ"ד דפליג סובר כיון דבפועל לא נתוסף דינין דבלא קדושת פי' נמי יוכל להקריב א"כ לא הוה דבר הנדור ובז"נ כיון דמצוה להקדיש א"כ יכול להוסיף קדושה על הבכור וא"כ כיון שעשתה תורה אותו בעלים על הבכור לענין שיכול להקדיש וא"כ שייך לגביה מוקצה נמי דמדוע אין שייך מוקצה באינו שלו משום דמוקצה הוא יחוד לע"ז ובדבר שאינו שלו לא שייך יחוד וא"כ כיון דעשתה התורה אותו בעלים להקדיש וכיון דבעלים הוא שייך יחוד גביה לכן שייך גבי בכור מוקצה וניחא שיטת רבינו.