נאות דשא צט

הגם דלכאורה אפשר לדחות ולומר דלעולם בנבו"ב לא מהני ע"י שליח דלא סמכינן אקלא משום שנעשה בפסול ואפ"ה הקשו שפיר לפי הא' דידהו דאפילו בלא שליח יש קול ממילא לא מקרי כלל נגמר בפסול כיון דלא הי' בו מעולם שום חשש וממילא הו"ל למסמך שפיר אקלא משא"כ בתר שתירצו דאין קול רק ע"י שליח לענין חפוי ממילא בלא שליח איכא חששא דחפוי מש"ה אפילו שליח לא מהני דלענין זה נקרא נגמר בפסול כיון דמעיקרא כשנגמר הי' בו חשש חפוי ממילא א"ש הכל גם מ"ש התוס' במשנה דלר"י פסולא דנבו"ב משום חפוי דאלו משום פירי ליכא דמעולם לא הי' בו חשש פירי מחמת הקול כך הי' אפשר לכאורה אלא דהא ליתא חדא דהא כבר הבאתי דברי הר"ן בפ' המגרש שכ' דבנבו"ב נמי איכא טעמא דפירי ותו דהא עיקר מה דאתא עלי' הב"ש לומר דבנגמר בפסול שאני ולא סמכינן אקלא היינו משום שהוכיח כך מדברי הרא"ש בחד תירוצא דיש קול אפילו בלי שליח א"כ למה בנבו"ב פסול אע"כ דבנגמר בפסול שאני הרי דאפילו אי יש קול ממש בלי שליח אפילו לענין חפוי אפ"ה בנגמר בפסול לא סמכינן אקלא אע"כ כדכתיבנא והרי הוכחנו לכאורה ספיקתו של הב"ש

אמנם לכאורה אומר אני מטונך דאדרבא מדברי התוס' אלו בעצמם מוכח להיפוך דס"ל כהר"ן והיינו דאכתי קשה לי למה פירשו התוס' דלר"י פסול משום חפוי הרי אית בי' שפיר פסולא דפירי דנהי דטרופה שלא כדין ליכא מחמת דאיכא קלא קצת וכמו שבארנו אכתי פסולא אחרינא איכא משום פירי כמו גט שאין בו זמן כלל דפסול משום שתפסיד האשה פירי שלא כדין ה"נ הכא דאלו גט הכתוב כהלכתא אמרינן מסתמא ביום שנכתב נמסר וטרפו מיום הכתיבה משא"כ ההוא דנבו"ב דאיכ' קלא קצת וקלא ממש ליכא לידע ממש יום המסיר' א"כ תפסיד אף פירו' דאחר הנתינ' דיאמרו לה אייתי ראי' וכשלת"ר תפסיד שלא כדין ע"י הקדימה דעל ידה איכא קול שנתאח' המסיר' ואין יודעים אימת הי' המסיר' וכ"ת דהא פירשו התוס' ד"ה עד שעת דלהפסד אשה אחר הנתינה ל"ח משום דתוכל לילך לב"ד מיד אחר הנתינה הרי כתב מהר"ם שיף בתוס' ד"ה ר"ל דדוקא אם לא היו מתקנים זמן כלל בגט אזי היתה האשה נזהרת לילך לב"ד אחר הנתינה משא"כ אחר שתקנו זמן בגט לא תדע האשה להזהר עוד היכי דיש איזה ריעותא בזמן לילך לב"ד שאינה מעלה זאת על דעתה כלל ממילא לקושטא דמלתא שתקנו זמן משום חפוי לר"י שפיר נוכל לומר דפסולא דנבו"ב גם משום פירי דאחר התקנה תפסיד האשה כך הוי קשה לי לכאורה וכן קשיא לדבריהם ד"ה עד שעת שהקשו למה נבו"ב פסול הא אית לי' קלא וליכא חששא דפירי והוצרכו לתרץ משום חפוי והרי שפיר איכא פסול משום הפסד פירי דאשה ומחמת קושיא זו מוכח לכאורה איפכא דהתוס' כהר"ן ס"ל דבנבו"ב לא סמכינן אקלא ואפילו שליח לא מהני כיון שנגמרו בפסול אינו חוזר להכשירו ולפ"ז יהי' אפשר לתרץ ולומר דהתוס' ס"ל דמסתמא הא דתני במתני' נבו"ב פסול משמע אפילו ע"י שליח כמ"ש לעיל בשם הת"י דמש"ה תני נבו"ב דפסיקא לי' מלתא למתני פסול דמשמע דלא מהני לי' תו שום תקנה אפילו ע"י שליח ומש"ה הכריחו התוס' דטעמא משום חפוי דאי משום הפסד פירי דאשה ליתכשר ע"י שליח דע"י שליח יהי' הקול ממש לידע יום המסירה וליכא הפסד לאשה ובהא ליכא למימר כיון שנגמר בפסול לא מהני אפילו ע"י שליח דהא עיקר הפסול הוא ע"י הקול דע"י קול תפסיד ממילא כיון דהקול הוא קול ממש ע"י שליח הו"ל להכשיר וזה הוא סברא ישרה מש"ה פירשו התוס' הטעם משום חפוי והשתא אנו באין להכשירו ע"י הקול של השליח וא"כ שפיר אמרינן כיון שנפסל אינו חוזר להכשירו וא"כ מוכח לכאורה איפכא ממה שהוכחנו לעיל. איברא דהרי כבר סתרתי לעיל סברא זו שלא יהי' נקרא נגמר בפסול עבור שיש קול ככל גט מדברי הר"ן והרא"ש ממילא הוכתתנו הראשונה נשאר קיימת דהתוס' כהרשב"א ס"ל וקושיא זו במקומה עומדת מדוע לא פירשו התוס' בנבו"ב טעמא משום הפסד פירי דאשה

והנראה ליישב קושיא זו בשני דרכים דרך אחד לפי הסברא שכ' מהר"מ שיף ז"ל בתוס' ד"ה ר"ל דדוקא לר"ל דעיקר תקנת הזמן הי' לטובת האשה משום פירי הוא דאמרינן שלא תדע האשה להזהר עוד לילך לב"ד מאחר שיודעת שכבר שקדו חכמים על תקנתה בתקנת הזמן אבל לר"י דלא נתקן הזמן לטובתה שפיר י"ל דבמקום שיש איזה ריעותא בזמן תלך לב"ד ע"ש א"כ מיושב הקושיא דשפיר הוצרכו לפרש טעם נבו"ב לר"י משום חפוי. והבאתי סמוכים לזה ממה דהוי קשיא לי בתוס' ד"ה עד שעת שתפסו על מ"ש רש"י דאמרינן אייתי ראיה מהך דב"מ הרי שפיר אפשר לקיים פירש"י ולפרש כוונתו באופן זה דהא התוס' גופייהו אע"ג דס"ל דלא אמרינן אייתי ראי' אפילו הכי כתבו דכותבין גט אעפ"י שאין אשתו עמו משום דאיכא קלא ויאמרו שפיר אייתי ראיה וע"ז הקשו דא"כ למה פסול נבו"ב הא יש קלא והוצרכו לתרץ משום חפוי הרי דסוף סוף הוצרכו לומר מחמת הסברא דאייתי ראיה דטעמא דנבו"ב הוא משום חפוי וכדפירשו נמי במתני' דלר"י ליכא טעמא בנבו"ב רק משום חפוי וא"כ נוכל לפרש זאת בכוונת רש"י ז"ל דר"י לא אמר כר"ל משום דס"ל עד נתינה ופירש"י וא"כ זמן כתיבת הגט לא מהני מידי ר"ל במוקדם דכי בעי למטרף א"ל אייתי ראיה כיון דאיכא קלא והוי קשיא לר' יוחנן למה יופסל נבו"ב מש"ה קאמר ר"י טעמא דחפוי ולא תפסו התו' כלום

ולהנ"ל א"ש דאע"ג שכתבו התוס' דבנבו"ב לר"י ליכא רק טעמא דחפוי היינו לקושטא דמלתא בתר דאמר ר' יוחנן דתקנת הזמן הי' משום חפוי משא"כ הש"ס דפריך ר"י מ"ט לא אמר כר"ל דתקנת הזמן הי' משום פירי אז יהיה גם פסולא דנבו"ב משום פירי דהיינו משום הפסד פירי דאשה דהא לא תלך לב"ד כיון שכבר תקנו זמן לטובתה וא"ש והוא נכון הרי תירצנו הקושיא בדרך א'

בדרך שני נ"ל לתרץ אפילו לפי הסברא שכתב מהר"מ שיף ז"ל דגם לר"י לא תדע האשה להזהר אפ"ה הוצרכו לפרש בפסולא דנבו"ב משום חפוי ואקדים דלפי סברת מהר"מ שיף הזו מיושב מה שהקשה הב"ש בסי' קכ"ז על הטור שכתב דאחר שתקנו זמן לא יוכל הבעל לחפות בגט שאין בו זמן הואיל ויש ריעותא בגט מוקמינן ליה בחזקת א"א א"כ למה גט שאין בו זמן פסול הא אחר שתקנו זמן שוב אין בו חשש חפוי. ולהנ"ל מיושב דהא הש"ס פריך ר' יוחנן מ"ט לא אמר כר"ל ומשני דאי משום פירי לא הוי צריכין לתקן זמן כלל והיתה הולכת לב"ד א"ו דתקנו זמן משום חפוי ממילא מיהת אחר שתקנו זמן משום חפוי נשאר שוב טעמא דפירי מש"ה גט שאין בו זמן פסול כיון דהאשה לא אסקה אדעתה לילך לב"ד ואיכא הפסד פירי ממילא גוף התקנה היא אינו רק משום חפוי ובפסול שאין בו זמן הוא רק משום פירי וא"ש

הנה רוב הפוסקים כתבו דבכל פיסולי דתני פסיל אם ניסת תצא וכתב הר"ן פ' המגרש דמוקדם לדעת רש"י דאמרינן אייתי ראי' ליכא במוקדם חששא דטרופה שלא כדין ופסולו רק משום חפוי כמו גט שאין בו זמן ממילא לא תצא במוקדם כמו בגט שאין בו זמן. אבל לדעת התוס' דלא אמרינן אייתי ראי' איכא במוקדם חשש טרופה שלא כדין וגרע מאין בו זמן ותצא ע"כ ודברי הר"ן אמורים גם בנבו"ב ולא במוקדם גמור דוקא מיירי ואדרבא עיקר דבריו בנבו"ב כמבואר בב"י סימן קכ"ז וכן מוכח ברש"י בסוגיא זו דבנבו"ב תצא גם כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק וכמ"ש הב"ש בססי' הנ"ל וזהו משמעות המשנה דתנא פסול היינו תצא ומדחזינן בגט שאין בו זמן דלא תצא על כרחינו תני לאשכוחי במוקדם חששא מה דליתא באין בו זמן. וכדברי הר"ן הנ"ל

ועתה יש ליישב קושייתינו הנ"ל דבאמת איכא בנבו"ב פיסילא דהפסד פירי אלא דהוקשה לתוס' אמאי תצא דהא גט שאין בו זמן כבר כתבנו דלר' יוחנן ליכא בי' פסול רק משום הפסד פירי וחזינן דהתם לא תצא ולמה בהא תצא מש"ה כתבו דאית בי' נמי פסילא דחפוי משא"כ באין בו זמן דיש ריעותא בתוכו ואינו יכול לחפות וכדברי הטור והב"ש מש"ה לא תצא

סוף דבר מאחר שישבנו הקושיא הנ"ל נשאר על עמדי מ"ש בריש דברינו דמוכח דהתוס' כהרשב"א ס"ל דבנבו"ב סמכינן נמי אקלא מש"ה לא מצאו פסול בנבו"ב לר' יוחנן רק משום חפוי וע"י שליח דאיכא קלא ממש וליכא גם חששא דתפוי כשר אפילו נבו"ב או מוקדם. וזה נ"ל ברור בדעתם

ואחרי שהגענו עד כה אשובה לבאר עיקר דין הגט שנתאחר מסירתו להאשה כבר הבאתי בריש דברי שהרמב"ן מכשיר ליתנו לכתחלה בלי שליח וראייתו מדלא תני במתני' רק נבו"ב: והרב מו"ה יהודא בן בולאט החזיק במושלם בדעת זו ועבד עובדא הכי. ונראה דרוב הפוסקים בחכמה ובמנין הכי ס"ל ומיעוט הם אותם דמצרכי שליח והרב בעל תומת ישרים לא מצא סתירה לראיות הרמב"ן רק דמש"ה תני נבו"ב כדי לפסול אפי' ע"י שליח או ממד"ה לפ"ז להנך פוסקים דמכשרי ע"י שליח בנבו"ב ממילא נשאר ראיות הרמב"ן נכונה וממילא כיון דכבר נתבאר דהתוס' והרשב"א ס"ל דגם נבו"ב כשר ע"י שליח והפ"י כ' בריש גיטין בתוס' ד"ה לפי ובסוגיא זו בגמרא ד"ה תניא כוותי' כו' דרוב הפוסקים מכשירין במוקדם ע"י שליח ממילא כל הנך פוסקים נמי בשיטת הרמב"ן קיימי דנתאחר מסירתו כשר בלי שליח וכ"ד הרמב"ם והרא"ש בחד תירוצא וכ"ד בעל העיטור והרב בעל ההשלמה והכל בו כמו שהבי' הרב בעל ת"י בעצמו וכ' שדעת המתירין בלי שליח רובא נינהו וכ"ד הא"ח הובא בב"י ע"ש: עוד האריך הרב מוהר"י בן בולאט להבי' ראיו' להכשיר בלי שליח ובתוך הראיות מהא דא"ל רבינא לרבא כתבי ואותבי' בכיסתי' דאי מפייסא תפייס מאי וענין השאלה כפי הנראה אם גם זה נכלל בכלל המוקדם לפסול הגט והשיב לו רבא לא מקדים כו' ור"ל וכיון דהך קדימה הוי מלתא דלא שכיחא לא חשו חכמים לפוסלו אם אירע כך ואח"כ פריך מגיטין הבאים ממד"ה דהתם לא שייך לא מקדים והשיב לו רבא דגם באלה לא חששו דאיכא קלא וא"כ הוי מסקנא דש"ס דגט שנתאחר מסירתו כשר משום שהוא מלתא דלא שכיחא ולא צריכינן בהא לטעמא דקלא כלל וא"כ כשר גם בלי שליח עכ"ד והרב בעל ת"י השיב די"ל דלא מקדים לא שייך רק בכה"ג דאי מפייסא תפייס וכ"מ מדברי רש"י דדוקא בכה"ג שמסתפק בגירושין אבל שאר גיטין שבעת כתיבתו וחתימתו גומר בלבי לגרשה רק שנפל איזה עיכוב בכה"ג לא שייך הסברא דלא מקדים כו' עכ"ד יעו"ש.