נאות דשא צה

איברא דהמעיין בב"ש שם סימן א' גבי וכן בארוסה ודבריו בנוים עפ"י דברי ספר בית הלל והמעיין בדבריהם ז"ל יראה כוונתם רצוי' דהא דכתב רמ"א דבארוסה לא החרים ר"ג היינו לענין אם לא תמצא חן בעיניו שרשאי לגרשה בע"כ אבל לענין לישא אשה עלי' לא התירו ושייך שפיר חר"ג וכאשר הארכתי בזה בחבורי לאה"ע ובהיות כן אין מקום לדברי הח"צ בזה וא"כ הי' נראה שאין בזה אפילו סניף להתיר כי אפשר שהח"צ לא ראה דברי הב"ש בזה וע"ש בח"צ סימן קי"ז שחכם אחד השיב עליו כמדומה שכוונתו למ"ש והח"צ השיב לו על דבריו ע"ש

אולם ראיתי בשו"ת אבן השוהם סימן א' ב' ג' יעו"ש שהוא וכמה גדולי דורו פלפלו שם בנדון א' וכלם כתבו באותו נדון דאם יש לה דין ארוסה מתירין לו לגרש בע"כ או לישא אשה אחרת והביאו מדברי רמ"א הללו הרי שכל הגאונים הללו פירשו דברי רמ"א בארוסה כפשטן דלא החרים ר"ג ורשאי לישא עלי' ע"ש בכל דבריהם באורך ותראה שביארו כך בהדיא בדבריהם ושוב ראיתי בח"צ סימן קכ"ד שהביא דברי בית הלל והשיג עליו וכ', שדברי רמ"א פשוטון דמותר ליקח אשה על ארוסתו יעו"ש

ומ"מ אני רואה שהח"ץ בעצמו בסימן קט"ז לא כתב זה להיתר למעשה רק בדרך קושיא על רמ"א שהרי בסימן קכ"ד האריך מאד לחלוק על רמ"א ומביא דעת כל הגאונים דשייך חר"ג בארוסה ודעתו שם בסוף התשובה דאין לעשות מהיתר זה אפילו סניף בעלמא יעו"ש באורך וע"ש מה שפירש דברי מהרי"ק באופן אחר ואלולי שאיני כדאי לפלפל על דברי הגאון הח"צ הי' נראה בבירור כי כפי מה שפירש הוא בעצמו דברי מהרי"ק ככה יתפרשו דברי רמ"א ז"ל והנני רואה שכ"ז כיון הב"י שם במלות קצרות שמהרי"ק לא התיר רק שאין כופין לכונסה דלא תימא דשייך בזה הר"ג שלא למעט עונתה אבל לישא אחרת מזה לא מיירי כלל וכ' שם הב"ש שהמשמעות בהגה"ה דמותר לישא אחרת כו' ור"ל באמת מ"ש רמ"א אם אינו רוצה לכנוס משמעין ג"כ כך שאין כופין לכנוס ומכל מה שפירש הב"ש רק מדסיים רמ"א וה"ה בכל מקום שיש דיחוי מצוה כו' משמע קצת כך כמבואר למעיין וע"ז סיים הב"ש כיון דבמהרי"ק ליתא שום משמעות לזה ע"כ צריך לפרש כמ"ש ורצונו דכוונת רמ"א ג"כ כך ובאמת תמהני על הח"צ מדוע האריך בסימן קט"ו ובסימן קכ"ד לפרש דברי רמ"א כפשטן ולהשיג עליהם מאחר דיש לפרשן אליבא דהלכתא יהי' איך שיהי' הנה ההיתר שכ' הח"צ בסימן קט"ז לא כתב לדינא רק דרך השגה על רמ"א אבל להיתר אותו נדון סמך על טעמים האחרונים שאביא אח"כ. ומ"מ מאחר שהגאונים בשו"ת אבן השוהם סימן ב' ג' ד' תפסו להתיר גבי ארוסה החר"ג וגם דיבמה קיל מארוסה לפ"ד הח"צ לכן בנ"ד שיש בלא"ה כמה היתרים ברורים כאשר כתבתי יש לנו לעשות זאת לסניף כל דהו להיתר

היתר ה' כתב ג"כ הח"צ שם וז"ל ועוד נ"ל לפענ"ד דכיון דזיקה אינו אלא מדרבנן כדמוכח בכולא תלמודא ובכל הפוסקים ז"ל ליכא למיחש בה משום תקנתא דרגמ"ה ז"ל וכאותה שאמרו בריש ב"מ גבי ההוא רעיא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כו' יעו"ש הגם שאין דבר זה כדאי לבנות היתר עליו וכמדומה שהח"צ בעצמו לא עשה זה יסוד להיתר מ"מ סניף גדול הוא דשפיר י"ל דבמידי דתקנתא לא גזר רגמ"ה ובכל ספק כזה שומעין להקל וכל המחמיר בדבר כזה עליו להביא ראי' כמ"ש הח"צ שם

ואולם מה דפשיטא לי' להח"צ ז"ל דזיקה אינו אלא מדרבנן וכתב דהכי מוכח בכולא תלמודא ובכל הפוסקים קא מבעיא לי טובא ונ"ל דצריך לדקדק בזה מאד אם הוא דבר פשוט כ"כ דזיקה אינו אלא מדרבנן דמ"ש הרב ז"ל דבכולא תלמודא מוכח הכי תמה אני כי בעניותי לא מצאתי בגמרא דבר זה שיהי' כ"כ מבואר והלואי שלא יהי' מוכח מהש"ס איפכא דזיקה היא דאורייתא וכמ"ש אח"כ אי"ה

רק מה שכתב דכן מוכח מהפוסקים לכאורה דבריו כנים כי הרא"ש ז"ל בפ' החולץ במתני' דשומרת יבם שקידש אחיו את אחות' כ' וז"ל ודוקא קידשה אחר נפילה אבל קידש קודם נפיל' שלא היתה אחות זקוקה מעולם לא גזר בה רבנן עכ"ל משמע דאחות זקוקה מדרבנן הוא וכלשון הזה כ' ג"כ הטור בססי' קנ"ט יעו"ש והנ"י בר"פ כיצד כתב בפי' דזיקה מדרבנן הוא ע"ש והרמב"ם ז"ל בפ"א מה' יבום כתב אההוא דינא דמתה השומרת יבם שאסור באמה שהוא מדברי הסופרים והכי מוכח לכאורה מההוא דשומרת יבם שקידש אחיו את אחותה ואם איתא דזיקה דאורייתא הו"ל לומר שאין קידושי תופסין כלל כמו באחות אשה הנה מכ"ז משמע דזיקה אינה אלא מדרבנן

איברא דבשאר דוכתי משמע איפכא דהנה בהגהת מרדכי דכתובות שהבאתי בריש התשובה כ בזה"ל דכי היכי דנשואי דאורייתא מפקעי זיקה דא דאורייתא כו' יעו"ש וגם הרמב"ם ז"ל שם אחר שכ' מה שהבאתי תחלה כ' אח"כ דין דלא ישא אחות זקוקתו ולא כ' בזה שהוא מדברי סופרים כמ"ש בכל הדיני' הראשוני' ואדרב' משמע קצת להיפוך דבזה ס"ל שהוא דאוריי' קשה אחר שכ' שאפי' אחר מיתת היבמה אסו' בקרובותי' מכ"ש בחיי היבמה דהא בחיי' היבמה אסורה לכ"ע ואחר מיתת היבמה פלוגתא היא בש"ס דאיכא למאן דאמר דכי מתה פקעה זיקה אע"כ משמע דמש"ה כ' הרמב"ם דין זה להורות דבחיי היבמה איכא איסור דאורייתא רק במתה היבמה משמע לי' להרמב"ם ז"ל דליכא אלא איסור דרבנן אע"ג דקיי"ל דזיקה בכדי לא פקעה ולא פקע הזיקה במיתת היבמה מ"מ אינו אלא מדרבנן ואפשר משמע לי' הכי כדי שלא לעשות פלוגתא רחוקה וכיון דחד מ"ד ס"ל דמתה יבמתו מותר באמה לגמרי משום דפקע זיקה מש"ה אית לן לומר דהאוסר ג"כ אינו אלא מדרבנן אוסר אבל בחיי היבמה לעולם איכא איסור דאורייתא ומההוא דשמ"י שקידש אחיו אחותה ול"א דלא תפסי בה קדושין כמו באחו' אשה אין ראי' די"ל דאע"ג דזיקה דאורייתא מ"מ לא אלימי כמו בקדושין וא"י הזיקה להפקיע קידוש דהא נשואין של אחות דמפקע לזיקה וא"כ בקדושין נהי דלא אלימי להפקיע זיקה מ"מ הזיקה נמי לא אלימי להפקיע הקידושין וראי' לזה מדברי הנ"י בר"פ כיצד שכ' דע"ג דיש זיקה מ"מ לא אלימי להפקיע קדושי אחותה ע"ש ואע"ג שהנ"י שם אח"כ כתב דזיקה דרבנן וא"כ למה הוצרך לזה אע"כ דתירוץ זה כתב להסוברים דזיקה דאורייתא דאפ"ה לא מפקעי הקדושין ובלא"ה משמע שם מדברי הנ"י אלו דזיקה דאורייתא דהא כ' שם דאפי' לאחר מיתה איכא איסור דאוריתא ע"ש שלכאורה דבריו סותרים זא"ז וצריכין ביאור ואין להאריך ובמהרש"א ז"ל בסוגיא דעלי' גבי כי אצטריך קרא להיכי דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי ראיתי שכ' שם הדבר כמסתפק אי זיקה דאורייתא או דרבנן יעו"ש ומלשון הרא"ש בפ' החולץ שהבאתי שב' שם לא גזר רבנן נוכל לומר דאין ראי' משום די"ל דכוונתו דבה"ג בשעה שקידשה לא היתה אחות זקוקתו דאז ודאי מדאורייתא שריא מש"ה אפי' רבנן לא גזר אבל לעולם דבאחות זקוקה ממש איכא איסור דאורייתא וקצת משמע כך ג"כ מדברי התוס' והפוסקים בר"פ כיצד שכתבו דלמ"ד יש זיקה אין כח בקידושי' להפקיע הזיקה ואי הוי זיקה דרבנן למה לא יפקיעו קדושי דאורייתא לזיקה דרבנן א"ו משמע קצת דזיקה דאורייתא באופן שמדברי הפוסקים אין הכרע לזה

ואשובה נא ואראה בדברי התלמוד ונראה דמשמעות התלמוד בכמה דוכתי דמ"ד יש זיקה היינו מדאורייתא דהנה בפרק ב"ש שני אחין א' נשוי קטנה וא' גדולה ומת בעל הגדולה תצא הקטנה משום אחות אשה ופירש"י והנ"י דזיקתה של גדולה דהוא מן התורה אסרתה לקטנה דנשואי' דרבנן ולא אלימא לאפקועי זיקה דאורייתא ע"כ והיינו דמדאורייתא זיקה ככנוסה דהא ר"ג דס"ל אין זיקה פליג התם ואמר דאין הזיקה אסרתה וטעמא דת"ק משום יש זיקה והכי קיי"ל א"כ מוכח דמ"ד יש זיקה היינו מדאורייתא ולשון זה של רש"י והנ"י העתיק הב"י בססי' קע"ה דהזיקה דאורייתא והוא מוכרח דאל"כ למה יפקיע הזיקה דרבנן לאסור הקדושין דרבנן והא היכי דהזיקה דאוריי' והקדושין דאוריי' אין הזיקה אוסרת הקדושין אלא אדרב' הקידושין הקודמים מפקיעין הזיקה וה"נ הקדושין דרבנן הקודמים למה לא יפקיעו הזיקה דרבנן א"ו מוכח דמ"ד יש זיקה היינו מדאורייתא

ב ולפ"ז מוכח ג"כ מהנך בבא דר"פ חרש דתני שם כמה גווני בחרש' ופקחית דהיכי שקידושי החי הם דרבנן וקדושי אחיו המת היו דאורייתא מוציא הלה את אשתו בגט משום דזיקת היבמה אוסרתה יעו"ש וצ"ל ג"כ דהטעם משום דמדאורייתא אמרינן דיש זיקה דאי מדרבנן לא הי' כח בזיקה דרבנן לאסור קדושי דרבנן וכמ"ש תחלה לענין קדושי קטנה

ג ועוד מוכח הכי מהא דאמרינן בפ"ב דף י"ח דלמאן דמתיר א"א שלא הי' בעולמו ביבם ואח"כ נולד מתיר ג"כ בנולד ואח"כ יבם מטעמא דס"ל יש זיקה ומיד שהוזקקה לו הוי ככנוסה והוי כאלו נשאה היבם קודם לידת אחיו וע"ש א"כ מוכח דמ"ד יש זיקה היינו דאורייתא דאי דרבנן איך מתירין ערוה דאורייתא מחמת הזיקה דהא א"א שלהי"ב הוא ערוה דאורייתא וזה פשוט וע"ש היטב בכל הסוגיא באורך ואני לא כתבתי כאן רק להעיר לב המעיין ועזבתי האריכות

ד' עוד יש ראי' לזה מההוא מתניתין דיבמות דף כ"ג ע"ב מי שקידש א' משתי אחיות כו' יעו"ש דתני כמה בבי דאסור לייבם לא לזו ולא לזו משום דאיכא למיחש בכל חדא דלמ' היא אחות זקוקתו ע"ש ולמה לא שרינן לה משום ספקא דרבנן אלא משמע דאחות זקוקה דאורייתא ויותר מזה דהמרדכי כ' בפ' החולץ והובא בב"י סימן קנ"ט דמדינא הי' ראוי להתיר ספק חליצה משום ספקא דרבנן וע"ש שחתר כמה דרכים שאין לעשות מעשה להתיר לפי שמצינו כמה פעמים בש"ס שהחמירו אפילו בס"ס יעו"ש וקשה למה לא מוכיח מהך מלתא גופא דאי ספק חליצה שריא משום ספקא דרבנן הי' ראוי להתיר גם ספק זקוקה ואמאי אסרינן לה במתניתין א"ו דזיקה הוא דאורייתא מיהו קצת י"ל דליכא ראי' מכ"ז משום דהא דאמרינן בהך מתניתין אע"ג דהוי ספקא דרבנן משום דאתחזק איסורא דהא בודאי יש כאן א' שהיא אחות זקוקתו ובכה"ג אפילו בספקא דרבנן אסור ועיין

ה' וראי' עוד מההוא דדף כ"ח ע"ב ר"ש פוטר בשתיהן מן החליצה ומן היבום משום שנאמר לצרור כו' ע"ש וע"כ דדרשא גמורה הוא מדפטר לה מחליצה והכי מוכח בפ"ק בסוף שיטת עלי' דקאמר לצרור מפיק לה רבי לכדר"ש ע"ש ונהי דבההוא דהתם לא קיי"ל כר"ש אלא כת"ק דחולצת היינו משום דלא ס"ל דרשא דלצרור להיכי שנעשו צרות