נאות דשא פט

הב"ח מה שעשו הקהלות תקנות וגזירות שכל המחזיק באוראנדא ג' שנים שוב אין רשות לשום אדם להוציא ממנו כל ימי חייו יעו"ש ממילא בנ"ד שהקהל מוחזקים באוראנדא זו זה כמה שנים שוב אין לשום אדם רשות להוציא מהם ואף כי י"ל שהטעמים המבוארים שם לתקנה זו לא שייכים בזה וכמו שכתוב שם בתשובת הב"ח סימן ס"א שבחכירות הטשאפווע לא עשו תקנה זו לפי דלא שייכי שם הני טעמים ע"ש וא"כ אפשר דגם בנ"ד דמי לטשאפווע. מ"מ אחרי רואי הטעם שהחליט שם הב"ח בריש התשובה ההוא אשר ע"פ הדין אין תורת חזקה באורנדא זולת ע"פ התקנה וז"ל שם מדינא אין תורת חזקה לא באורנדיש ולא בטשאפווע כי המלך והבאים מכחו מחכירין לכל מי שימצא לו מעות וכל הקודם זכה זריז ונשכר כו' מבואר מזה דבכי האי גוונא דנ"ד שמעולם אין דרך השר להחכיד זאת בתורת אורנדא ליחידים אלא שיהיה מוטל על כלל העיר כמו שכתבתי לעיל שאינו מחכיר רק לפנים בכדי שלא יצטרך לתבוע את כל אנשי העיר כ"א וא' בפ"ע: אבל מיום התחדשו הנתינות אלו הלא תמיד מוטל על כלל העיר לא שייך טעם זה שכ' הב"ח לומר כי השר מחכיר לכל מי שימצא לו מעות ושכל הקודם זכה זריז ונשכר כיון שהשר עושה זאת תמיד לטובת כלל העיר א"כ מדוע לא יהי' בזה דין חזקה כמו בכל חזקות דעלמא וזה פשוט בעיני אין מהצורך להאריך בזה

ו מההוא דסוף הניזקין עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום. ר' יוסי אומר גזל גמור וקאמר בש"ס דנ"מ להוציאו בדיינים דלרבנן אינו יוצא בדיינים והכי קיי"ל. ובביאור דין זה האריך במשאת בנימין סימן כ"ז בד"ה הדין השלישי ותמצית דבריו שם דהיינו היכי דטרח טרחא מעולה עד דסמכי' דעתי' ע"ז אסור לאחר להקדימו יעו"ש ומש"ה כ' שם בנדון דידי' ובד"ה אבל מדין השלישי) וז"ל שהרי ראובן מאחר שהפך בה אצל הגוי שותפו ורדף אחריו והשיגו עד שהי' הגוי מוכרח לרצות אותו בודאי סמכי' דעתי' כאלו בא לידו כבר שהרי המניעה דפיסוק דמים לא היתה מצד הגוי רק מצד ראובן ועדיף טפי מעני המנקף דאמרינן סמכי' דעתי' ק"ו הכא דטרח ראובן והלך אחר השר כו' ולפיכך הוי שפיר טרחא מעולה כי לא הי' אפשר לגוי כ"כ לעכב אלמלא השותפים שעמדו במקומו כו' יעו"ש עכ"ל וזהו ממש ג"כ בנ"ד כי השר הוכרח ליתן הנחה לבני העיר עתה והמניעה דפיסוק דמים לא הי' מצד השר רק מצד אנשי העיר שהיו רוצים יותר הנחה ולא הי' באפשרי כלל להשר לעכב בזה ובודאי הי' מוכרח להניח להם עוד הנחה אלמלא לא בא אותו האיש כי כך דרכם בכל שנה ושנה בעת שאין השנה כתיקונה כ"כ אזי מצירי' להשר ומרצי' אותו ברצוי דברי' עד שמוכרח להניח להם הנחה כרצונם ממילא ודאי סמכי דעתייהו דבני העיר היטב כאלו כבר בא לידם וכבר טרחו ג"כ כ"פ טרחות הרבה והלכו להשר כ"פ בהוצאת דברים ובטרחות וא"כ דמי ממש להאי דינא דהמ"ב וזהו ברור ואולם כי בההוא דינא קיי"ל דאינו יוצא בדיינים רק שהם גזלנים דרבנן וכמבואר בח"מ סימן ש"ע ומה"ט לא חייב המ"ב שם בנדון דידי' מחמת האי דינא לפי שאינו יוצא בדינים אמינא דלא דמי נ"ד לנדון דהמ"ב דהרי הכא אותו האיש בא להוציא מן אנשי העיר יותר מהסך הנתינה המגיע מאתם ואטו נימא דלפי שעשה שלא כהוגן ושכר אצל השר יהי' חשוב כאלו בא לידו עד שנחשוב את בני העיר כאלו בא להוציא מידו עד שנאמר שאינו יוצא בדיינים הא ודאי ליתא דאדרבא הוא בא להוציא מבני העיר בכל משך השנה וע"ז אנו דנין אם יש לו זכות זה שיוכל להוציא מהן או לא ממילא ודאי אמרינן שאינו יכול להוציא מן בני העיר כי הוא גזל מדבריהם ומכ"ש דקיי"ל דרבים נגד יחיד חשובי תמיד מוחזקים והיחיד הוי כאלו בא להוציא מידם ק"ו בנ"ד דבאמת בא להוציא מהם. וגם דהא בודאי עדיין לא זכה בזה דהא הוא דבר שלא בא לעולם וכמו שהאריך בזה הט"ז בא"ח סימן ת"ן סק"ו בישראל השוכר רחיים מהשר דאפילו אם כבר נתן המעות להשר מ"מ המכירה לא חלה עד שיבא ובכל עת שלוקח המדה הוי כאלו קונה בעת ההוא כי הקנין הראשון לא חל כלל כיון שלא בא לעולם יעו"ש. ממילא בנ"ד כיון דעדיין לא קנה אותו האיש בשכירות זה רק בכל עת שעושין המוזגים את הביטי"ן הוי כקונה קנין חדש וא"כ תמיד בא להוציא ואמרינן שאינו קונה כי בני העיר קודמין כדין עני המנקף כו' וכנ"ל ובשלמא המ"ב בנדון דידי' לא מצי לחייב מהאי דינא משום דהתם הי' אורנדא של איזה כפר ואותו הכח שהי' סמכי' דעתי' דראשון ובאו אחרים ושכרו וא"כ חשוב הראשון בא להוציא ושפיר קאמר המ"ב דאינו יוצא בדיינים משא"כ בנ"ד שהשכירות ששכר אותו האיש הוא שכירות לגבות תמיד מן בני העיר א"כ הוי הוא המוציא והבן היטב כי זה נ"ל ברור

זיי"ן ידוע כי הסך הקצוב מהקיר"ה ליתן ג"ג פ' מכל קווארט שהוא הסך קצוב לנתינת הקווארטאווע סך זה א"א להכילו בשום פעם ומכ"ש לההצטרפות נתינת הקאטלווע ושאר ארניניות המגיע מהמשא ומתן של מזיגת היי"ש דא"א בשום אופן להכיל נתינות אלו ואם הי' נתינות אלו נגבין כפי הסך הקצוב הנ"ל לא הי' שום מוזג ועושה היי"ש ומחמת זה השר השוכר מהקיסר הקווארטע הגם שיש לו הכח לגבות הקצבה הנ"ל מ"מ אינו לוקח כך אלא מתפשר עמהם ואינו מרויח בזה זולתי סך מועט לפעמים וכן מתפשר בעד שאר נתינות כי יודע הוא שאם לא יתפשר אזי בהכרח ישליכו כל בני העיר את המזיגה כי ילאו להכיל את הנתינות וזה ידוע ומפורסם נמצא כל פרנסת ואומנת המוזגים אינו אלא אורדנא והתפשרות הזאת שמתפרשים תמיד עם השר. ושוכרין אוראנדא של נתינת אלו לעצמם ואז מוזגים ואומנתם בכך מעולם ועתה אותו האיש השוכר זאת על עצמו ויש לו הכח של השר ליקח הסך הקצוב נתחייב מדין יורד לתוך אומנת חברו דמצי מעכב עליו ומקור דין זה מההוא דפ' לא יחפור ההוא בר מבואה דאוקי רחייא ואתא בר מבואה חברו ומוקי גבי' דינא הוא דמעכב דא"ל קא פסקת לחיותי ור"ה ברי' דר"י פליג עלי' והכי קיי"ל דאבר מתא דידי' לא מצי לעכב אפילו הוא בר מבואה אחריתי ונתבאר דין זה במ"ב סימן הנ"ל בד"ה הדין הרביעי וז"ל דע"כ לא פליג ר"ה ברי' דר"י אלא כה"ג דרחייא דאינו מבטל לראשון לגמרי שהרי הראשון עומד ברחיים שלו אלא שהשני העמיד עוד רחיים ולא יהי' להראשון כ"כ ריוח כבראשונה אבל מ"מ יש לראשון ריוח אבל היכי דבא השני לדחות את הראשון לגמרי ולבטל אותו ממחייתו כגון שלקח מידו האורנדא כ"ע מודי דמצי מעכב אפילו אבר מבואה דידי' דהא ודאי פסק לחיותי' לגמרי וכ"כ בשארית יוסף סימן ר"ז כו' עכ"ל. עוד כ' שם בד"ה ומדין הרביעי לכאורה נראה שנתפסין דבודאי ירדו לתוך אומנתו של ראובן שהרי ראובן עוסק בהאורנדא זו כמה שנים והוי אומנתו בכך ואע"ג דקיי"ל דאבר מתא דידי' לא מצי מעכב היינו דוקא ברחיים שרוצה השני להעמיד רחיים שלו. אבל אינו מבקש לעשו' שום עסק ברחיי' של ראשון אבל נ"ד שלקחו האוראנד שעס' בה הראשון ולוקחים אותה מהראשון דודאי מצי מעכב כו' עכ"ל ממיל' בנ"ד פשיט' דמצי בני העיר לעכב על אותו האיש כי ירד לאומנתם ומחייתם שהרי שכר לעצמו הנתינה וזו היא מעולם אומנת ומחיית כל בני העיר והוא רוצה לפסוק חיותם לגמרי כי כבר כתבנו שכשאין שוכרים על עצמן הנתינות הללו אזי מוכרחים להשליך כל המזיגה ומתבטלים מפרנסתם ומחייתם והרי דברים ק"ו דאם בההוא דרחייא אלו הי' פוסק להראשון חיותי' לגמרי או שהי' עוסק בעסק של הראשון עצמו כפי החילוקים שהבאתי מדברי המ"ב הוי דינא דמעכב הראשון על השני שלא יהי' לשני שום חלק וריוח ברחיים וישאר הכל ביד ראשון מכ"ש בנ"ד שבני העיר רוצים שיהי' לכולם חלק בריוח זה וא"כ גם אותו האיש יהי' לו חלק בזה הריוח ואותו האיש רצה שיהי' דוקא כל הריוח שלו ופוסק חיותם של בני העיר לגמרי ונוטל מהם עסקם מה שהם עסקו עד עתה פשיטא דבני העיר מעכבי וכי תאמרו נהי שכפי השכירות ששכר האיש הנ"ל שבידו ליקח כל הסך הקצוב פסק באמת לחיותא של המוזגים מ"מ גם הוא לא יקח כפי הסך הקצוב ואינו רוצה להרויח רק נתינתו ונתינת משפחתו אבל הסך הקצוב לא יקח באופן שאעפ"י שמכביד הוא על המוזגים מ"מ יהי' להם מעט ריוח בהמזיגה ולא פסק חיותם לגמרי ואז לא מצי מעכב אבר מתא דידי' הא ליתא כיון דבגוף השכירות ששכר איכא פסיקת חיותא ממילא לא זכה כלל בשכירות ההוא ואין לו שום יפוי כח יותר משאר בני העיר כיון שלא זכה בגוף השכירות א"כ מאין ולאין נבא לומר שירויח בזה איזה ריוח ומאין הרגלים בזה והגע עצמך בנדון דהמ"ב או בכל הדומה לו היכי דפסק לחיותי' לגמרי דמעכב עליו אם אמור יאמר השני אני אתן לראשון מכיסי איזה סך בכל שבוע אטו שמעינן לי' ולומר דבכה"ג לא הוי פסקת חיותי' זה ודאי דבר שאינו עולה על דעת שום אדם וה"נ דכוותי' כיון דבגוף השכירות שרוצה לשכור איכא פסקת חיותי' לא זכה בשכירות ההוא אף אם רוצה להעמיד איזה ריוח לבני העיר וכיון שלא זכה באותו השכירות שוב אין לו שום ריוח בזה יותר מכל המוזגים וכ"ז ברור

ואם כי לכאורה יש לפקפק בטעם זה מדברי המ"ב עצמו שלא ירצה לחייב מה"ט בנדון דידי' וז"ל אבל כי דייקינן שפיר א"א לדמות נ"ד לדין יורד לתוך אומנת חברו מתרי טעמי חדא דלא אשכחן יורד לאומנת חברו דמצי מעכב אלא בבר מבואה דאוקי רחייא בלא זמן קצוב וכל הני דחשיב בפ' לא יחפור וכל הני מיירי בלא זמן קצוב ודעתו באומנת זו לעולם אבל ראובן זה שקנה אוראנדא לזמן קצוב וכאשר כלה זמנו כלה אומנתו ולמה לא ירד השני לתוך אומנתו כו' עכ"ל (ע"ש בטעם השני שכ' ואותו הטעם אינו ענין לנ"ד יעו"ש) ממילא דלכאורה גם בנ"ד אמרי' להך סברא דהא כל ההתפשרות שמתפשרים עם השר אינו תמיד אלא על שנה א' והוי זמן קצוב אמינא דהא ליתא דבנ"ד לא שייך דברים אלו כלל דודאי דעת כל בני העיר באומנת זה לעולם דנהי דההתפשרות הוא תמיד רק על שנה א' כי כך הוא הרגילות כי חין שנה דומה לחברתה וכפי שנת משא ומתן כך הוא ערך ההתפשרות לפעמים רב ולפעמים מעט אבל בעיקר האומנת דהיינו מזיגת היי"ש דעתם ע"ז לעולם וע"ד כן קונים ובונים בתים וגם וויניציש ויורות וכל הכלים הצריכין למו"מ הזה ורוב בני העיר מוציאים על דברים אלו כל אשר להם כי בוטח בה' שבזה יהי' לו פרנסה כל ימי חייו והגם שיודע שכאשר לא יתפשר השר עמה' בנתינ' אלו לא יהי' באפשרי לו למזוג אפ"ה אין שום אדם חושש לזה כי יודע שהשר יתפשר תמיד וראי' שמיו' הוסדה לא אירע בשום פעם שיאמר השר שאינו רוצה להתפשר כי יודע השר שכאשר לא יתפשר יחריב העיר ממילא פשיטא דדעת כל בני העיר אש זו לעולם