נאות דשא סז

כדברי הפר"ח כך מיישבים העולם בדוחק אבל הלשון דחוק מאוד דבהדיא כ' הש"ך האי אפילו אהיתרא דמה שבפנים והא ודאי אינו מדוקדק וכ"כ בספר פרי מגדים יעו"ש

אמנם קשיא לי בגווי' טובא מהא דאמרינן בסנהדרין פ' חלק דף קי"ב ע"א אמר רב חסדא בהמה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת אסור הכל עיסה חצי' של נדחת וחצי' של עיר אחרת מותר חצי השני מ"ט בהמה לאו כמאן דפליגי דמי עיסה כמאן דפליגי דמי ופירש"י דבעיסה חצי' דלאו נדחת שרי דאעפ"י שהוא כולה גוף א' ויש בה חצי דנדחת אפ"ה שרי דכמאן דפליגי דמי משא"כ בהמה כיון דבהמה דנדחת אסרה תורה ואין שחיטתה מתירה באכילה ממילא שחיטה דידה כמיתה והשתא הואיל וחצי נדחת אין לה סימנים שיתירוה באכילה אלא הוי כמנבל וא"א לכזית בשר בלא שחיטת כל שני הסימנים מש"ה גם חצי השני' אסורה ע"כ הרי דהיכא דיש לפנינו בהמה אשר בחצי' אין מועיל שחיטה אזי כולה אסורה וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' עכו"ם והשת' לפ"ד התב"ש כ"ה דחצי שבחוץ אסו' יהי' אסו' גם חצי הפני' דדלמא לא הוי לידה א"כ הוי חצי החיצוני אמ"ה כמ"ש הש"ך סקי"א דאבר היוצא דין אמ"ה עליו וכששוחט נעשה נבלה דלא הוי שוחט רק ממית וה"נ בחצי שבחוץ אין לה סימנים וכי שחיט לחצי סימן של היוצא אינו שוחט אלא ממית א"כ אין מועיל גם לאידך שחיטת עצמו להתירו באכילה ואין לחלק ולומר דל"ד דהתם חצי דנדחת מצד עצמו אין לה שחיט' מש"ה אין מועיל שחיטה לכולה משא"כ הכא חלק גופי' לא נאסר אלא מחמת הפנימי דהיינו מצד שהפנימי טהור מידי נבלה וכדברי התב"ש וא"כ כיון דלענין אכילה עדיין לא ניתר גם הפנימי א"כ לאכילה יש שחיטה לכל העבור רק לנבלה לא מהני לחיצון ולנבלה כבר הותר הפנימי ואין צריך שחיטה רק לענין אכילה דז"א דסוף סוף כיון דחיצון אין לו טהרה מידי נבלה בשחיטה פשיטא דגם לענין אכילה לא מקרי שחיטה וכמ"ש התב"ש דאם שם נבלה עליו איך יותר באכילה וא"כ שחיטתה מיתתה וא"כ דמי ממש לנדחת ואם היינו אומרים חילוק זה או איזה חילוק אחר אשר הש"ך ע"ר מחלק וכמ"ש עוד אי"ה אח"כ לפ"ז א"ש לשון אפילו שכ' הש"ך אהיתרא דמה שבחוץ דהא לפי דברינו מה שאמו טרפה מגרע גרעה דבשלמא היכי שהאם כשרה א"כ אם כילוד כולו מותר ואם לאו כילוד זה ניתר בשחיטת אמו והחיצון הוא יוצא והפנימי אין לו שייכות לזה דהא ניתר בשחיטת אמו משא"כ כשהאם טרפה. בשלמא אם הוא כילוד צריך הכל שחיטת עצמו משא"כ אם אינו כילוד צריך העבור הפנימי שחיטה לאכילה ולנבלה כבר הותר והחיצון א"א שיותר ושחיטתו מיתתו א"כ א"א לשחיטת עצמו להתיר גם הפנימי כמו בנדחת א"כ ה"א דגם הפנימי אסור לזה כ' הש"ך שפיר אפי' היה אמו טרפה מות הפנימי בשחיטת עצמו ואגב אורחין נראה דגם דברי הש"ך בס"ק ב' א"ש שכ' שם בענין הוציא העובר את ראשו ניתר כולו בשחיטת עצמו דוקא אפילו אמו טרפה ניתר בכך עכ"ל ותמה התב"ש באות ב' מאי אפילו דהא אדרבא כשהאם טרפה ניתר מדינא בשחיטת עצמו אפילו אינו כילוד יעו"ש ועיין בשפתי דעת שם שנדחק מאוד שם ליישב ולפי דברינו דברי הש"ך נכוני' דלא מבעי' באמו כשרה אף אם אינו כילוד הי' הפנימי ע"כ מותר בשחיטת האם אלא אפילו אמו טרפה דאז אי לא הוי כילוד צריך הפנימי שחיטה לענין אכילה ולענין נבלה כבר נטהר וא"כ החיצון אסור ולא מהני לי' שחיטה וה"א דגם הפנימי אסור דדמי לנדחת דאע"ג דליכא כאן רק הראש מ"מ הלא עיקר חיות תלוי בראש וכמו שאבאר לקמן אי"ה לז"א הש"ך דאפ"ה שרי הכל משום דבאמת הו"ל כילוד כן נ"ל נכון. והתב"ש ופר"מ לא נחתו לסברא זו מש"ה הוקשה להם שפיר לשון אפילו דהא כי היכי דבאם כשרה הפנימי מותר בשחיטת אמו אי אינו כילוד והיוצא אסור ה"נ באם טרפה ויותר מזה דבאם טרפה הוי לן להכשיר גם החיצון כיון דכל העבור צריך שחיטה אלא דאסור מטעם שנשאר עליו איסור נבלה והפני' ניתר עתה לאכילה בשחיטת עצמו א"כ אין שייכות לשון אפילו דהא גם לשון אפילו שבס"ק זיי"ן לא נתיישב אצלם עד שהוצרכו לומר דלשון אפילו אאיסורא דמה שבחוץ מהדר וכמ"ש תחלה ובההוא דסק"ב לא שייך למימר הכי דהא שם באמת הכל מותר דהו"ל כילוד מש"ה הקשו התב"ש והפר"מ שפיר אבל לפי הסברא שחדשנו בע"ה דהיכי דאין לחצי' שחיטה יש לאסור הכל כי ההוא דנדחת וא"ש לשון אפילו שבס"ק זיי"ן אהיתרא א"כ גם בסק"ב א"ש דלא מבעיא באם כשרה דאז אפילו אינו כילוד מותר עכ"פ הפנימי בשחיטת האם אלא אפילו האם טרפה דאז אם אינו כילוד יש סברא לאסור הכל אפ"ה שרי דהו"ל כילוד ואע"ג דלפ"ד הש"ך באמת יש חילוק בין זה לנדחת ושרי הפנימי גם באם טרפה אפי' לא הוי כילוד וא"כ לא הי' צריך הש"ך ליתן טעם בסק"ב משום דהו"ל כילוד אלר דקושטא דמלתא קאמר דמשום ה"ט דהו"ל כילוד גם החיצון שרי בין בכשרה בין בטרפה משא"כ אי לא הוי כילוד הי' החיצון אסור בין באם כשרה בין באם טרפה כן נ"ל נכון בעזה"י

אלא דכל זה כתבתי לפלפולא ליישב לשון הש"ך לפי שיטתו ושיטת הב"ח והתב"ש והפר"מ דכולהו ס"ל לחלק בין הך דהכא להך דנדחת דאע"ג דאין שחיטה לחצי החיצון מ"מ לחצי הפנימי מועיל השחיטה אבל לדינא צלע"ג דמה שחילקתי תחלה בין זה לנדחת כבר ביארתי דלא מסתבר כלל ולכאורה רציתי לפרש דשאני התם בנדחת דהם שותפים בבהמה בכל אבר ואבר ממנה וממילא דגם הסימנים של בהמה הם חצי דנדחת ומש"ה הוא דאמרינן דכי שחיט חצי דנדחת לא הוי כשחוט אלא כממית דהיינו כששוחט חצי הסימן השייך לנדחת משא"כ כאן דהראש והסימנים הם בפנים ובהא לא איכפת לן דנימא כששוחט הסימנים הוי כממית לענין חצי דחוץ דל"ח להא דלהך חצי' דחוץ הוי כממית ולכך חצי' דפנים הוי כשוחט וה"ה בנדחת אי הוי כה"ג כגון שהם שותפין בבהמה זו וביררו כ"א חלקם כבר כגון שבעת שקנו יחד הבהמה ביררו דבריהם לומר חלק עיר זו מן הראש עד חצי הגוף וחצי השני שייך לעיר הנדחת שרי ג"כ חצי דלאו דנדחת כיון שהסימנים כולם שייכים לעיר דלאו דנדחת מש"ה אע"ג דכי שוחט הסימני' הוי כממית אידך חצי' לא איכפת לן בהא דלגבי חצי' זו הוי מיתה ולגבי חצי' זו הוי שחיטה יפה ואנן לא קפדינן אלא היכי שחצי הסימן שייך ג"כ לנדחת דאז שחיטת החצי סימן זה הוי מיתה גמורה ומש"ה בנ"ד דאינו כך לק"מ כך עלה בדעתי לכאורה ולפ"ז אלו יצויר שיצאו קצת מסימנין של עובר לחוץ ועדיין לא יהי' כילוד נתבטל איסור יוצא לפ"ד הש"ך והרבה אחרונים בסימן י"ד דטעם איסור יוצא היינו לפי שהנשאר בפנים ניתר בשחיטת אמו והו"ל כשחוט וכששוחטן אח"כ אין זו שחיטה אלא מיתה ומש"ה אבר היוצא אין לו סימנים שיתירוהו ולפי דברינו אלו אין זה אלא כשהסימנים בפנים וניתרו בשחיטת אמן והם כשחוטים ממילא אין להאבר היוצא סימנים שיתירוהו משא"כ כשהסימנים בתוך אבר היוצא ממילא כששוחטין אע"ג דלגבי חצי' הפנימי ה"ל כמיתה בעלמא מ"מ לגבי החיצון הו"ל שחיטה כשרה דבהא לא איכפת לן וכנ"ל וזה דחוק מאוד דמלתא חדתא כי הא לא תשתמט בש"ס או חד מהפוסקים להשמיענו ואע"ג דלכאורה לא יצויר שיצאו הסימנים ולא יהי' כילוד דאי דרך הראש הו"ל כילוד ואי דרך מרגלותיו כבר יצא רובו מ"מ הו"ל להש"ס להשמיענו דהא כמה איבעיות נאמרו בזה בפרק המקשה על דרך דרוש וקבל שכר אשר א"א כלל שיהיה במציאות וכמ"ש רש"י לשם ומכ"ש ענין זה דאפ"ה הוא במציאות מעט. ותו דהא יכול להיות דבר זה במציאות קרוב באיבעיא דש"ס בנחתך דסליק בתיקו אי בעינן רובא בבת אחת או לא ולחומרא עיין בש"ך סק"ז וס"ק יו"ד והשתא אם יצא העבור עד הסימנים ואיכא רובא חלא שחותך מעט קודם שיצא רובא ועתה אחר החתיכה אין ביוצא זה רק מיעוט ובה"ג הו"ל לאשמעינן דלא אסרינן לעובר אלא ניתר בשחיטת עצמו ממ"נ אם לא בעינן רובא בב"א והו"ל כילוד ניתר בשחיטת עצמו ואי בעינן רובא בב"א א"כ ניתר הפנימי בשחיטת אמו והחיצון בשחיטת עצמו הואיל והסימנים בחוץ וכ"ת כיון שחתך רוב אבריו א"א שיהיה ניתר בשחיטת עצמו דז"א לתירוץ השני של הש"ך סק"ז גם בהא לא שייך כלל סברא זו דהא באמת לא חתך רק מיעוטא דמיעוטא אלא דאחר שחתכו ליכא רוב יוצא ומש"ה דבר זה רחוק בעיני אלא הסברא הוא דכל שאין מועיל השחיטה לחצי הבהמה אין מועיל גם לחצי השני אע"ג שהסימנים באידך חצי' דהרי הגע בעצמך אי בחצי הסימנים יש שחיטה ובחצי אין שחיטה כגון שיצאו הסימנים עד חציין או בנדחת שבררו עד מחצה מהסימנים נימא ג"כ דישחטו באותה מחצה דשייך בה שחיטה וע"כ הא ליתא דכל שאתה אומר דחצי הסימנים הם כשחוטין פשיטא דאינו יכול לשחוט גם בחצי השנית דהא בכל מקום ששוחט בסימנים די לכל הבהמה ממילא כדאמרינן דהוי חצי סימנים אלו כשחוטין הרי אין לבהמה זו שום סימנים רק סימנים שחוטין אף אתה אמור אף היכי דהסימנים כולם דלאו דנדחת מ"מ הרי כח הסימנים בכל הבהמה מתפשט ועתה הוי חצי כח הסימנים כשחוטין ואין שחיטה לחצי סימנים מש"ה אין שחיטתן יכולין להתיר גם חצי השני וזה ברור

ועוד ראי' דאם איתא דלא אסרינן אלא בסתם שותפי' שיש לנדחת חלק בכל אבר ואבר אבל היכי שביררו דבריהם עד היכן חלק זה ועד היכן חלק זה והסימנים הם בתוך דלא דנדחת שרי חצי השני' א"כ איך קאמר רב חסדא סתם דאסור בבהמה הא איכא תקנתא שיחלוקו ביניהם בבירור החלקים ושיהי' הסימנים בתוך חצי' דלאו דנדחת ואח"כ ישחטוה דאז אותה החצי שריא ודוחק לומר דרב חסדא מיירי דוקא היכי שכבר נשחטה דזה דוחק. ותו דגם אם כבר נשחטה אפשר שיועיל בירור דבריהם דנימא יש ברירה והוברר למפרע דחצי זו הי' שייך דלאו דנדחת ונשחטה כהוגן וכ"ת דמש"ה אין מועיל תקנה זו כיון דאפסקא הלכתא בפרק משילין דבדאורייתא אין ברירה והך דאורייתא הוא ומש"ה אפילו כשמבררי' דבריהם קודם השחיטה לא מהני דאולי מתחלה היו שייכים הסימנים לנדחת ומיד נתבטלו הסימנים ועתה הוי כקונה בהמה מנדחת דכבר נאסרה אבל באמת היכי דמתחלה הי' מבורר קודם שעברו ע"ז שחצי זו אשר בה הסימנים שייכים ללאו דנדחת שרי חצי זו הא ליתא דא"כ לא הוצרך רש"י ז"ל לפרש הטעם הואיל וא"א לכזית בשר בלא שחיטה אלא כפשוטו דממילא אסור הכל משום דאין ברירה ועוד דגם בעיסה יהי' אסור לפ"ז דנהי דכפליגי דמי מ"מ אסור משום אין ברירה. אע"כ דמשום ברירה לא נאסר ולקמן אי"ה אאריך בזה לענין ברירה וכיון שכן יש תקנה תמיד שיהי' ניתר אע"כ אפילו היכי שמבורר בהדיא דחצי זו אשר הסימנים בה שייכים ללאו דנדחת אפ"ה הכל אסור דכל שאין הסימנים יכולין להתיר כ